הצעד הראשון
התוצאות של הבדיקה הגיעו. הלב שלי שוב החסיר פעימה, אבל זה היה לגיטימי ולא כעסתי עליו הפעם.
הלכנו לקרדיולוגית. אני אחרי בית ספר, אימי אחרי עבודה, ואחותי הקטנה ישבה בעגלה מפזרת חיוכים מתוקים.
היו מספיק אנשים שהמתינו בתור ואני רציתי לנצל את הזמן בכתיבה, אבל המילים היו ממני והלאה. אי לכך, גנזתי את הרעיון ומצאתי חלופה בדוגמת שמרטפות לאחותי.
מה אגיד? יחי ממציא המשחקים בקופות החולים! אני מצדיעה לו. חלונות עץ קטנים נפתחים שמאחוריהם חיות, חרוזים זזים על חוט מתכת ואני חושבת שאתן מכירות את השאר. או שלא…
במהלך הזמן ששימשתי כלשכת התעסוקה לאחיות משועממות, ניגשה אלי ילדה חמודה בת שבע. היא גם המתינה לרופאה. היו לה משקפיים, סדים ברגליים וחיוך גדול.
התחלנו איכשהו לדבר. רותי (שם בדוי) סיפרה לי שהיא מאוד אוהבת תינוקים ושיחקה עם אחותי. הדיבור שלה היה קצת לא ברור אבל זה לא חשוב, אחותי הקטנה גישרה על קשיי ההבנה שלי, ברוך ה' וגם כמה חיוכים.
אני רוצה להעלות כאן נקודה מיוחדת. אני מרגישה צורך לדבר על זה ומעניין אותי לדעת מה איתכן. זה באמת חשוב.
כולנו יודעות שיש ילדים מיוחדים, וברוך ה' בדורנו היחס אליהם השתפר. יש אירגונים כמעט לכל תחום, טיולים, חונכות, הגשמת משאלות ועוד היד נטויה. מה שמפריע לי עדיין בכל זאת, הוא המפגש עם ילד מיוחד באקראיות. בלי כותרת מסוימת של ארגון, התנדבות וכדומה. ברחוב, בגינה, באוטובוס. פתאום, וזו רק התחושה שלי, הכל מתמוסס. קשה מאוד לשנות את התפיסה שהאדם שמולך הוא בעל אישיות מיוחדת בפני עצמה, ללא קשר לצרכים פיזיים מיוחדים, וזה לא משנה את האדם שהוא. קשה לגשת לאדם כזה. באופן אוטומטי כמעט, יש נטייה לפנות אליו בלשון שונה, ביחס שונה.
אחיות של ילדים מיוחדים ירגמו אותי בעגבניות, נכון? זה מכעיס, מסכימה. אבל יש הבדל קטן – אתם מכירים אותו לאורך כל חייו. האנשים ברחוב לא. הציפייה היא, שילדים יתעלמו מהמראה החיצוני, וידעו שמולם נמצא ילד, בדיוק כמוהם. אבל גם למבוגרים זה קשה. קל וחומר לילדים.
אני אומרת את זה מנקודת מבטי בלבד ואני אשמח לשמוע את דעתכן. זו החוויה שלי, בכל אופן, עם ילדים מיוחדים. אני אשמח ליצור איתם קשר, אבל קשה לי לעשות את הצעד הראשון ולגשת. זה באמת קשה. ולכן כל כך שמחתי כשבקופת החולים רותי ניגשה אלי ויצרנו שיחה בקלות יחסית. היה נחמד לדבר איתה, גם אם המילים היו לא ברורות. שיחקנו עם אחותי ביחד וכולנו נהננו.
אחרי שרותי נכנסה לרופאה הגיע תורי. היא הקלידה כל כך הרבה ולא אמרה כלום ואני לא ידעתי למה לצפות.
"ההולטר יצא תקין." היא אמרה. והדפיסה דף. "סינוס אריתמי. נשמע קצת מבהיל? זה בסך הכל שינוי קצב לב בנשימה. מה שכן, מכיוון שהסיכוי שנאתר הפרעת קצב ביום אקראי היא קלושה, יש להזמין מכשיר הולטר הביתה למשך פרק זמן מסוים."
היא הוציאה דף צבעוני קטן וחביב עליו מצולמים ארבעה מכשירים קטנים. הקרדיולגית סימנה אחד מהם. "כשאת תרגישי את זה, תשתמשי במכשיר, הוא מקליט את קצב הלב ושולח אוטומטית לרופא."
אז לא, זה לא נגמר.
לא נורא. הכל בסדר.
אני מאמינה שמה שזה לא יהיה, יהיה בסדר. אני באמת מאמינה. ה' איתי.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
10 תגובות
הכתיבה שלך מיוחדת. ואת יותר.
התרגשתי. לקחתי לצומת ליבי.
תודה רבה!
תודה!! אגב, זה בכוונה צומת ליבי? זה ביטוי שאני מאמצת!!! וואו!!
ואוו כתבת מהמםם!!
תודה!!
מהמתת אתת ואת צודקת כי כשאחנו פוגש ילד מיוחד בלי להתכונן אנחנו דיי נבהלות קרה לי פעם למרות שיש לי אח מיוחד
וואו! הפתעת אותי!! טוב, האמת שאין סיבה להיות מופתעת. לפעמים יש איזושהי דעה קדומה כזו, שכל מי שמכיר ילד מיוחד אז אוטומטית הוא מתייחס רגיל לכל השאר שהוא פוגש בחייו. זה לא נכון – מי אמר? צריך לעשות הפרדה ולפעמים זה קצת קשה.
ורפוש בקרוב מממשש
חח תודה!!
אני חושבת ורואה את זה בחיים שילדים בדרך כלל לא נרתעים, הם טיפוסים מאד זורמים שוני יכול לגרום להם לרחמים או שהם בכלל מתעלמים מהשוני, מי שגורם להם להרתעות אלה דווקא המבוגרים, שמרחיקים אותם או עושים פרצוף והילדים בצורה בלתי מודעת מחקים את ההורים שלהם
ואגב חבל לרגום בעגבניות בל תשחית?
וואו. יש הרבה במה שאת אומרת, ובאמת שלא חשבתי על זה שדווקא המבוגרים יכולים לגרום להם, אבל את צודקת. והעגבניות – טוב… חחחחחח