הי יצא לי פוסט

בלי שהתכוונתי
בי (התכונתי הי)שותפות, תקשיבו
ישלי משו לומר לכן, משו שנורא יעציב אתכן.. לונורא
יום אחד, ישבתי לי
בפנתי (מי שלא מבינה מזה, בעייתה)
והיה לי נורא אבל נורא (אני לא אכתוב מה כי אז יהיה לי שוב נורא נוראסוגשל פתיחת פה..)
אז החלטתי לכתוב לכן על נושא שמאוד קשה לי על הלב, סו.. אם כותבים לשותפות,
צריך, מה צריך? אה דף כן וגם עיפרון (בת כמה אני?!) עט.
בודקת בכל הספה הענקית שלנו ומגלה דף חצי מקומט חצי לא, מחליטה ללכת על זה, אבל עכשיו עט.
מבקשת מהשם שימציא לי משהו, מבטיחה הבטחות, נודרת נדרים, אומרת תהילים, מה לא?
באט גורנישט (וואו.כמה צפוי) אין עט
טוב אין עט, זה אומר שאני צכה לקום ולהסתכן בזה שמישו יתפוס לי תפנתי (לא חסר מי) מחליטה לקחת תסיכון (וכל זה בשביל פוסט שתבינו) טוב לא מוצאת עט, מעושים?
בדקתי בחדר בוינים, בעוד אחד, בחדר הורים (ששש אל תגלו להם הם לא מסכימים להכנס בלי רשות, עמכם הסליחה, יענו עימי לומשנה) גם שמה לא היה
ואז נזכרתי שבחדרי שלי לא חיפשתי, הלכתי לשם והנה מה אני רואה על השולחןן מחכה לי ומשלב ידיים כלכך יפהה?? המסרק שביל שאיבדתי שלשום. קיצור..
לא מצאתי עט בכל הבית, אז לא יכולתי לכתוב לכן.
למה אני לא רואה תדמעות שאמורות לבצבץ (איןן חולה על המילה הזאת) מעינכן.
טוב, אני מבינה שזה לא כזה מצער אתכן, עכשיו נעלבתי.
ותצטרכו לפייס אותי עם ציפס גריל ומגנום וניל בציפוי שוקולד מקורמל ומקורזל.
קיצור הבנתן?
תעשו טובה תביאו לי עט, ובעצם
לא צריך כבר יצא לי פוסט