נחמה

לבגרות בספרות, 35%. תאחלו בהצלחה?

אביגיל

ואשמח לחוות דעת בתגובות 😉

הלילה ירד על רחובות העיר בשמיכה של הוד מנצנצת. נראה היה שהעולם עמד דום, בוהה ביופי הבראשתי הזה. נדהם.
ורק היא, רק היא עמדה בצד, מביטה לשמיים בעצב. החושך חשף את הצללים שהיא פחדה להראות לעולם, מוריד מגננות ואושר.
והכאב שלה? הוא היה עמוק, כמו כל פעם כשנזכרה בהם.
פעם היו אבא, ואמא, וילד וילדה. ועכשיו? עכשיו נשארה רק אחת, ילדה קטנה, אבודה בחושך. כבר לא ילדה קטנה, בעצם. היגון ביגר אותה, המאבק לשרוד מיהר את השנים והיא גדלה, חבויה ביער, משחקת במזל. מתגרה.
ביער תמיד היו דברים טעימים והיא למדה להבחין בין הצמחים, לדעת מה נכון ומה לא. מדי פעם ביצעה גיחות מהירות לעיר, כשהיו סיבות טובות באמת. מסתכנת.
אבל היער? היער היה טוב לה יותר, ולו רק בגלל שלא היו בו עיניים רעות, שבלשו אחריה בכל פעימה, והנשק בידיהם זהר, משתקף, אכזרי ומדהים באחת. שילוב כואב, אבל אפשרי. אפשרי בערך כמו הרוע שנגלה לה, ברור. חד.
ופעם גם הרוע הזה לא היה אפשרי. אבל פתאום? פתאום הכל נהיה מותר, האקדח נפתח בנקישה קלה ואיש לא טרח לסגור אותו, למנוע את ההלם, הכאב, הדם. מוות.
והיום? היום יותר מתמיד, כי היום הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותם. את המשפחה שלה.
כמה גדלת, ילדונת? שאלה את עצמה. עברו עשרים שנה מאז? אולי יותר?
מה שבטוח, גדלת בהרבה יותר מעשרים שנה בזמן הזה. גדלת בתקופת חיים שלמה, בלי לשים לב.
וזה משנה? הדהדה, מעוררת פחדים, שקרים שתבחין בקיומם רק בלילה, בחושך. זה משנה?
אבא ממילא נפטר, נעלם. ואמא? גם היא הלכה לאור, לגן עדן. משאירה ילדה קטנה בעולם גדול, מלא ברוע ופנים שלעולם לא תבין לבד. ואם כבר נשאר אח אחד, גם הוא בסוף נפל. נפטר.
והבגרות שלך אז? כבר לא הייתה מעניינת, אף אחד. פחות מעניינת מהמשפחה שלך, זה בטוח. אז תחשבי עליהם.
"אמא? למה את יושבת בצד? משעמם לך?" פעוט קטן שאל בתמימות, מסיט אותה מהמחשבות.
והיא הביטה בו, ויכלה לראות את כולם. אבא, אמא, אח קטן, ילדון דומם. והם כולם חייכו, והיה טוב להם. עדיין טוב להם.
דמעות קטנות צצו בעיניה כמו משום מקום. כן, הילד הזה הוא שלכם. הוא ממכם, מהעם אליו השתייכתם. קשור בקשר דם, טיפה אחר טיפה.
שתיקה ענתה למחשבותיה, אבל כשהעמיקה להסתכל מצאה גם חיוך קטן בזויות שפתי בנה.

והעיניים שלו נצצו במיליון גוונים מדהימים, יפים. ושם, בעיניים האלו, היא מצאה את כל התשובות על כל השאלות שהיו לה על העולם, על הרוע, על השואה, במילה אחת. אהבה.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

איך לגלות את הכישרון שבי?

יש לי בעיה לא ממש בעייתית.. אני פשוט לא מוצאת כישרון שיש בי..אני לא יודעת לצייר, לרקוד ,לשיר , לנגן..וכל מיני כאלה דברים שכיף לברוח אליהם כשאין עלינו רוח טובה.. הייתי ממש רוצה למשל לדעת לנגן

שווה הצצה

בין ביס לביס בארוחה תעזבי את המזלג שלך. עד שאת לא גומרת את האוכל שבפה את לא פוזלת לכיוון המזלג

לא יודעת

לפעמים אני מרגישה… שהן מתביישות בי ולא היו רוצות שידעו שאני קשורה אליהן

הוסיפי את התגובה שלך:

11 תגובות
  1. princess הגב

    לבכות.
    את רוצה לשמוע דעה? עזבי, תקשיבי לצמרמורת. היא מספרת הכל.

  2. בטי הגב

    אמאלה.
    אביגיל, מה זה היה??
    את כישרון שלא מהעולם הזה!
    ואו. ואו!!
    אין לי עוד מילים..

  3. יפוש הגב

    הלכתי להתעלף קצת תכף אשו…

  4. יפוש הגב

    אני לא יכולה להפסיק לקרוא את זה!! זה פשוט עוצר נשימה ומדהים ביופיו ונדיר וכואב מאוד מאוד. את כישרון 💗

  5. גלים מתנפצים הגב

    ילדה מוכשרת אחת.
    כמה המורה שלך לספרות רווה נחת ומרוויחה.
    וואו.

  6. motek הגב

    עצוב. והכי נוגע עולם זה רגשות עדינים שמישו מוכשר מתאר אותם.
    שאפו לך. את כותבת משוגעת ואני אוהבת את זה.
    אהההההההההההה אני חייבת לך משווווווווווווווווווווווווווווווו
    איך שכחתיייייייייייייי

  7. בת מוזרה הגב

    אביגיללל❤️

  8. הגיגית הגב

    אביגיל כתבת יפה ומרגש!
    כולנו ניצולות שואה.

  9. אני זו אני בשם בדוי הגב

    אביגיל!
    וואו!
    אין לי מילים.
    אין לי.
    💖

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?