לאיודעת מה איתכן, אבל אני במצב רוחני מקסים.
כמובן שזה בציניות.
מבחוץ השמש זורחת, הים זורם והציפורים מצייצות.
מבפנים איך נאמר? השתנתי .
נראה לי שמיותר להרחיב…
אבל דבר אחד ממש ממש מפריעה לי- והאפשרות היחידה שהייתה לי זה להתלבט יחד איתכן.
הרבה זמן אני מרגישה שאני חייבת לומר משהו להורים שלי.
פיפס.
מילה.
אבל אני לא מצליחה.
ולצערי או לא לצערי זה לא כי אני רוצה להשתנות, אלא כי הם לא יודעים.
ובעקבות זה זה מביא את מה שזה מביא.
הם יודעים מה אני רואה, חוסמים, אנפורצת, חוסמים.
שחנשים בשפע.. אבל הורי לא הפנימו שבאמת השתנתי!
אני לא ילדה בת — שצופה בשביל האנדריליין, אלא אני באמת חדשה מבפנים.
וזה הולך להשפיע גם על חיי.
אני צריכה עיצה, משהו.
התעזרו לי ?
נ.ב.
בבקשה תעזרו.
בנות, מי שמרגישה כמוני, תזכרו:
אתן לא לבד.
גם אם זה לא עוזר לכן, רק שתדעו.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
14 תגובות
אין עניין לספר להורים אם הם יחסמו לך הכל. מה עשינו בזה? ככה את עוד יותר רוצה את זה. ואת גם תעשי את זה.
לא בשביל שיחסמו. בשביל אמון. לא שאני מאה אחוז שם. אבל זה שווה את זה במקום לחיות בפחדים ולחצים.
אבל ברגע שההורים יודעים הם יחסמו הכל. מציאות!
לא רואה פה עניין שמצריך אמון, כאילו הכל את מספרת להורים שלך.
אבללל אם ההורים שלך סומכים עליך ובטוחים שאת חסידית במאה אחוז אז כדאי לרמוז להם משהו, כי חבל עליהם
אויי קשהה
את שלמה עם הדרך שלך?
בשביל מה בדיוק את רוצה לספר להם?
סוריי אם זה היה ישיר מדי:(
אני מבינה אותך וזהו.
האמת שביני לבין ההורים שלי יש יחסית קשר פתוח וקרוב.. אז לאידעת מה לומר.
אבל לפעמים זה מציק שהם יותר מידי מודעים?
אבל תאמרי להם איכשהו. חבל עליכם..
"אבל הורי לא הפנימו שבאמת השתנתי!…. אני באמת חדשה מבפנים."
במובן שאת מתכוונת, אם הבנתי נכון.
את לא השתנית.
ולא תשתני מעולם.
את חלק אלוק ממעל ממש.
ולא משנה מה תעשי או לא תעשי, את תשארי כזו.
לא משנה מה צפית, ומה תצפי בעתיד.
תמיד יש דרך חזור.
רק תזכרי את זה.
מצטרפת.
אוף גם אני מרגישה צבועה..
מבחוץ הכי חסידית שיש, ומבפנים.. לא לדבר.
?
what_my_g_dly_soul_w/צביעות-שכזו/
ויש עוד כמה בנושא ובסגנון, אם תרצי תעדכני ?
"אני באמת חדשה מבפנים וזה הולך להשפיע על חיי"- אני מצטערת מאוד בשבילך שבגלל כמה סרטים וכל מיני דברים את משתנה ורוצה משהו אחר. אני לא אומרת את זה כדי להעליב ח"ו כי זה לא פשוט ולא סתם הרבי הזהיר מדברים כאלה אלא כדי לשקף לך את המצב. מכרו לך מציאות שהיא לא קיימת!!! בעולם האמיתי זה לא ככה וחבל שאת מבססת את החיים שלך על דברים לא אמיתיים
שהתוצאות שלהם ידועות למי שלוקח את זה לחיים
ואני לא מתכוונת לפרט (המשך יבוא בתגובה הבאה)
האמת שאני באופן אישי קשה לי לסמוך… אני רגילה שכועסים עליי על כל שטות גם אם בטעות… אז אני לא יודעת…
פליז קחי את עצמך בידיים! תאמיני כמו שאת השתנית מדברים כאלה ככה את יכולה להשתנות ולעלות מדברים של קדושה.
עלי והשתני לטובה♡
מלא הצלחות
רק אל תעשי משהו שתתחרטו עליו?
וואי זה ככ לא קל! אני ההיתי גם בתקופה הזו ומזדהה איתך מאוד מאוד❤️
אני זוכרת שהרגש הכי דומיננטי היה אשמה. הרגשתי פשוט גועל מעצמי שאני משקרת לשני האנשים שהיו הכי חשובים לי בחיים. זה היה ברמה כזו שהייתי מלבישה גרביים בבית, ואז בבניין מורידה אותן. פשוט מזעזע. עד שחברה טובה נתנה לי את הדרייב לדבר עם ההורים ולספר להם מה עובר עלי, השיחה הראשונה התנהלה די גרועה: בכיות משני הצדדים, צעקות..
אבל אחריה הרגשתי תחושת הקלה מטורפת, כאילו הוצאתי איזה מוגלה שהצתבר במשך אלפי שנה..
לאט לאט הם התחילו יותר ויותר לקבל אותו, ועכשיו בערך חצי שנה-שנה א"כ עדין מכאיב לי המבט של האכזבה של אמא שלי מסגנון הלבוש שלי, אבל היא הרבה יותר מקבלת.
בקיצור אם אני מסתכלת לאחור, אני רואה שכול זה זה תהלך. זה לא זבינג וגמרנו. ומעבר לזה הכי חשוב זה להבין את הצד שלהם מבלי לשנות משהו בך רק בשבילם.
ועוד כלי שבוצורה מפתיעה ממש איזן את המצב- שיתפתי אותם במחשבות, בהתלבטויות ובדילמות שלי במהלך המסע. אז נכון הם מגיבים בצורה לחוצה ומליחצה (וכול שנייה מזכירים לי שהתניא היא רפואת הנפש שלי) אבל בגלל שאני מוכנה לזה זה פחות מציק, והשיתוף שלי ממש עזר להם לקבל אותי יותר.