מסע חיים /9

דיאלוג אל מול הים

לפרק הקודם

רוחניות , קדושה, זה דבר שדורש מלחמה תמידית. תמידית, עם היצר..
הוא הכי בעולם רוצה שיהיו לנו שאלות — ושנהיה ,בבלבול , בחוסר אמונה, בתהיה , ואז אנחנו בידיים שלו.

ישבתי עם עצמי יום אחד מול הים.
רק אני והחול הרך שנפרש תחתי .
הריח… איך אני אוהבת אותו,
נושמת אל קרבי.
עוצמת את העיניים שומעת את הרעש הכי יפה ומרגיע בעולם, רעש הגלים המתנפצים אל החוף.
פתחתי את העיניים, הבטתי אל האופק , ולא הצלחתי לראות את סוף הים. הסתכלתי לכל הכיוונים והאין סוף של המים פשוט הימם אותי.
הבטתי לשמיים ופתאום הרגשתי תחושה ברורה,

תחושה של יראה כזאת לא ברורה ולא מוסברת , הים הענק והשליו הזה כאילו 'צעק ' אלי באין סופיות, לא יכול להיות שאין מישהו שאחראי על כל זה !! מישהו שברא , שיצר ,שמנהל.

הפעלתי את השכל והקור רוח, דיאלוג שלם בראשי.
חשבתי על כל האנשים שאני מכירה , בכל הסגנונות,
בוודאות ראיתי שמי שמאמין בהקב"ה מי שמאמין בתורה , הוא הרבה יותר שמח ,רגוע.
בן אדם יותר טוב, עם ערכים אמיתיים ,
אנשים כל כך חכמים מאמינים בזה, המונים ואלפי אלפים, כנראה שיש בזה אמת. מבחן התוצאה.
נזכרתי ברגעים שעמוק בלב ידעתי בוודאות גמורה שיש אלוקים, ושהוא רוצה מאיתנו שנקיים את התורה והמצוות כמו שהוא כתב בה,
וידעתי, רק מהבטה על העולם המופלא הזה עם כל פרטיו,
ועל האנשים השונים והמגוונים שנמצאים בו,
עם השמחה האמיתית הפשוטה,

ידעתי פתאום שהקב"ה, התורה, המצוות, זה אמת. אך זו עדיין היתה ידיעה שלא נמצאת כל כך בלב.

אז ,למה הלב שלי לא ממש מרגיש ככה ? יותר נכון – למה, בדרך כלל, הלב לא מרגיש את זה…?
אם זה אמת, זה אמור להיות לי ברור, מובן , חד משמעי .