תלמידה חדשה
לפרק הקודם לחצי כאן
בוקר חדש עלה והאיר את החדר המעוצב בטוב טעם. וילונות נשפכו מהתקרה והסתירו חלון גדול ורחב. על הרצפה נח לו שטיח ארוג, ושולחן הכתיבה היה עמוס לעייפה בחפצי נוי ואוספים שונים.
על המיטה ישנה ליבי.
על פניה נראו עקבות הדמעות מאתמול ורק נשימותיה האיטיות והעמוקות נשמעו בחלל.
השעון המעורר העיר אותה והיא החלה להתארגן.
'עוד יום לימודים. נמאס לי מהשגרה הזאת' הרהרה וכיפתרה את חולצת התלבושת.
'כל כך רע לי עם עצמי.. אני צריכה איזה חידוש. שיהיה משהו מעניין'. חשבה ולא ידעה מה.
אמא ניצבה במטבח וחייכה חיוך גדול.
"בוקר טוב לבכורה שלי!" אמרה בטון שצרם לליבי על הבוקר.
"בוקר טוב אמא" מרחה ליבי חיוך מזויף.
"הנה האוכל כבר מוכן לך.." הגישה לה אמא את תיק האוכל.
"יש עוד כמה דקות לצלצול… להקפיץ אותך ברכב או שתלכי ברגל?" נתנה לה לבחור.
"איפה חיהלה?" שאלה ליבי.
"יצאה כבר.." סימנה על שעון הקיר.
"חבל. אני אוהבת ללכת איתה" אמרה והכניסה את תיק האוכל לתיקה הגדול.
"אז מה את בוחרת ליבי?"
"בוחרת בשקט על הבוקר! מה זה כל השאלות האלה?" שוב התסכול הישן דיבר במקום ליבי.
"ליבי. לא מדברים ככה לאמא!" אמרה בטון חמור.
"סליחה אמא. אני יוצאת ברגל. ביי"
ליבי לקחה את התיק וטרקה את הדלת.
"יום טוב" עוד הצליחה לשמוע את אמא אומרת.
'אחרי בוקר כזה, שום טוב לא יהיה בו' קבעה נחרצות.
'על הבוקר צעקתי על אמא. נו באמת, ככה מתחילים את היום? אוף! למה הכל כל כך מסובך וקשה? אני כן רוצה לקיים מצוות כיבוד הורים ולא לגרום צער לאמא, אבל היא לא מפסיקה לעצבן אותי.. מה יהיה?'
מחשבות אפפו את ליבי והובילו אותה לבית הספר ומשם אל תוך הכיתה.
ליבי נעצרה על מפתן הדלת.
'מה קורה פה?' לסתה נשמטה. 'מי זאת הילדה הזאת? מה היא עושה בשולחן שלי?'
ליבי שלחה מבט שואל למורה והיא נענתה בחיוך.
"בוקר טוב ליבי! מה שלומך?" התעניינה המורה שפרה עם המבט שלה.
אין קול ואין עונה.
"בואי תתיישבי מהר במקום, היה כבר צלצול.." רמזה בעדינות על האיחור.
"אבל.." ניסתה את כוחה.
"כן ליבי, אני יודעת" לחשה המורה והתקרבה אל ליבי.
"יש לנו תלמידה חדשה בכיתה, ורק לידך יש מקום פנוי.. כך שאת זוכה לארח לה לחברה ולהכיר לה את בית הספר" סיימה המורה בחגיגיות.
המורה חזרה לשבת במקומה ולליבי לא נותרה ברירה, אלא למרוח חיוך גדול כמו זה שחייכה הבוקר ולהתיישב ליד הזרה.
ליבי ניסתה לשקוע בתפילה. להתחבר לאלוקים.
"למה דווקא אני? מה עשיתי שזה מגיע לי? אני לא רוצה שאף בת תשב לידי! אני לא עוזרת המורה שלה! ואני חייבת את השטח של כל השולחן.
'מה אני אגיד למורה? איך אני מעיפה את המטרד החדש הזה מהחיים שלי?'
ליבי התבוננה על הזרה.
ללא חולצת תלבושת, שיער חום, מבנה גוף סטנדרטי, משקפיים עגולות אופנתיות, אוחזת בידיה סידור תפילה ושופכת את ליבה.
היא החזירה מבט מחויך, חיוך זהה אך מעושה נראה גם מליבי.
הכעס, החרדה, התסכול, חוסר החשק והעצב חגו מעליה בסחרחרה וליבי הרגישה שהיא על סף שיגעון.
'מה עושים עכשיו?
בתפילה אני לא מתרכזת, את החברה הזאת אני חייבת להעיף על טיל מהשולחן המשותף, ובוודאי מהכיתה…
אין לי כוח לילדה חדשה!'
העולם כמו סגר על ליבי והיא יצאה מהכיתה.
"שלום ליבי" פגשה בה לפתע הרכזת החברתית.
"מה את עושה בשעה כזאת בחוץ?" קרצה קריצה שובבה.
"אהמ…" 'מה אני מחפשת באמת בחוץ? אולי להירגע? אני בעצמי לא ממש יודעת…'
"זה בסדר. את לא צריכה לענות לי. אני לא בתפקיד החינוכי הרשמי.. רוצה לבוא למשרד קצת?" הציעה לליבי.
'מה עושים עכשיו?' שוב אותה שאלה הדהדה בתוכה.
קול אחד צעק 'בורחים!' וקול אחר חלוש מאוד אמר 'זורמים!'
מאבק הקולות לא הוכרע, מאחר והרכזת בחרה בשבילה והכניסה אותה למשרד.
"ליבי, איך את בבית הספר?" 'שאלת התעניינות לגיטימית. תרגעי' ציוותה על עצמה ליבי.
"בסדר" אמרה ולא פירשה.
"את רוצה ליזום משהו? להרגיש חלק?" 'אה, אז זו מטרת השיחה'.
ליבי נרגעה לגמרי. 'אף אחד לא האויב שלי, זאת אומרת, כרגע'.
הרעיון מאוד קרץ לליבי. אבל אין בה מספיק כוחות לזה.
"אהמ כן.. הייתי רוצה.. אבל אין לי כוח…" נענעה את ראשה לשלילה.
"אם אין לך כוח, אז מי אני שאשכנע אותך להרים פרוייקטים?!" שאלה חצי בצחוק חצי ברצינות.
ליבי הובכה. אבל היה נראה שנעים לה המעמד.
"ליבי, כל אחת יכולה לעשות וליזום!
המשפט "אין לי כוח" כולא אותנו בתוך עצמנו…
אז נכון. עכשיו כנראה פחות מתאים לך לפי מה שאת אומרת,
וכן, זה מאוד חשוב לדעת שיש דברים שאנחנו לא מסוגלים לעשות, כמו למשל לטוס לירח! אבל אנחנו כן יכולים ללמוד על מי שעשה את זה…" עצרה לרגע, הסתכלה על השעון והמשיכה.
"בכל אופן, אני לא מוותרת על היוזמה שאת עוד תקחי בה חלק בבית הספר שלנו…" אמרה באיום וברצינות גם יחד.
"בסדר?" שוב הקריצה השובבה שלה.
ליבי הנהנה לאות הבנה והסכמה.
היא יצאה אל הפרוזדור ובדיוק למולה הגיעה התלמידה החדשה.
"נעים מאוד, אני זהבה ביטון מה שמך?" התעניינה שכנתה לספסל הלימודים.
'הלוואי והיה לי נעים מאוד' "ליבי קאופמן" אמרה בנימה לא ברורה.
"יפה. סיימתי להתפלל וחיפשתי אותך כדי שנכיר קצת… אני שמחה שמצאתי אותך!" החיוך המאושר שלה היה אמיתי והמיס את הבועה של ליבי.
דברי הרכזת החברתית נשמעו כמקהלת תופים בראשה. ההשלכה חלחלה אל המודע של ליבי.
'אני מסוגלת להיות חברה שלה? או שזה לטוס אל הירח?' ליבי בדקה בתוכה את הכוחות להכרות חדשה.
ליבי וזהבה התיישבו אחת ליד השניה והתחילו ללמוד מהחומש, שכמה מפתיע, ליבי חלקה עם זהבה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
אין לי מילים!
הכתיבה שלך מדי טובה
והסיפור ממש סוחף!
מקווה ממש בשביל ליבי שהכל יסתדר לה. כואב לי עליה!
מושלם
אמאא נדירררר
את מטורפת!!❤
אמא נדירה, לא נדיר.
צפנתתת
זה מדהים!!!! העלילה נהיית מרתקת ורחבה יותר מפרק לפרק.. מחכה על קוצים לשבוע הבא:)
וואו וואו וואו!! איך את מצליחה לכתוב בדיוק על מה שאני מרגישה??
אמאלה זה מהמםםםם
מהמםםםםםם!!!
בסוף הן עוד יהיו חברות טובות…?
איזו מוכשרת!!!!
יש לך כישרון ספרותי מטורף.. וגם טיפולי:) השיח בין הרכזת לליבי בנוי ממש טוב!!!
אוהבת ממש את הפוסט שלך!!
אאאעעע
מה זה הדבר המדהים הזה???
את בחורה/ מישהי מקצועית שכותבת את זה?
אבל הן חיבות לריב לפני זה!
כתבת ממש נכון את המחשבות של ליבי, מה עובר לה בראש וגורם לה להתעצבן. זה מרתק בעיניי איך מישהו מבחוץ לא יכול להבין מה גורם לנערה להתפרץ אבל מבחינתה – זה הכי מובן בעולם.
הלוואי שעל המצח שלי היה כתוב מה הולך בתוך הראש, כך שההתפרצויות שלי היו נהיות ברורות יותר לסובבים;)
יאו צפנתת
שתדעי לך שזה טלטל אותי ברמה שאני מתלבטת אם להמשיך לקרוא? יצאתי מהפוסט הזה כמו אחרי איזה שיחה עמוקה ומטלטלת… (קראתי עכשיו את הכל ברצף פעם ראשונה..)
יש פה כמויות של רגש לא הגיוניות..
זה מהמם ממש!!!!
אבל פליז קצת תמתני, שאוכל להמשיך לקרוא;)
כי זה באמת מיוחד ומושך ברמות..
מוכשרת
אוףף היא נשמעת יצור מעצבן ומציק… מזכירה אותי בזמנים לא משהו.
זה פשוט הולך ונהיה יפה יותר מפרק לפרק!!!
מדהימה אחת!!!
מהמםםםם!!
אין מילים! את כותבת??????
יואווווווו את כותבת מושלם!!!!!!
אין לי מילים
וואי אהבתי שכאילו כולם מסביבה נחמדים כאלה והיא כזו קרציה ולא מבינה מה היא והעולם רוצים מימנה…