לב אפור / 20

צעד קטן

לפרק הקודם

חיהלה נכנסה אל חדרה של ליבי "יוצאים עכשיו להליכה. תנעלי נעלי ספורט ונצא" אמרה-פקדה.

"אין לי כוח" נאנחה ליבי.

"די עם זה! פשוט בואי" חיהלה הוציאה מהמגירה את נעלי הספורט והניחה ליד מיטתה. לא משאירה הרבה ברירות לליבי.

"חיהלה?" היא פקחה זוג עיניים תמהות.

"קדימה, תנעלי נעליים!" זירזה אותה.

"טוב, בסדר" נכנעה.

היא נעלה את נעלי הספורט.

"תראי עולם, תנשמי אוויר.. זה יעשה לך טוב" שכנעה את ליבי שסידרה את שיערה מול המראה.

היא נתנה מבט אחרון במראה ויצאה ביחד עם חיהלה אל הרחוב.
"איזה כיף לי שאת מוכנה לבוא איתי לנשום קצת אוויר!" אמרה חיהלה בחיוך קורן.

"אני בכלל לא רציתי. את הכרחת אותי. אחות מעצבנת שכמוך" סיננה לעברה.

"די ליבי תפסיקי להתלונן. מה קרה לליבי שאני מכירה?" שאלה בעדינות. מודעת לרגישות השאלה.

"אוף גם את עם שאלות חטטניות כמו חניתה הזאת?" שאלה בתסכול.

"את נפגשת עם חניתה? מה, היא חפרנית?"

"אל תשאלי, ממש כמוך! אולי אתן דווקא תסתדרו ביחד!"

"ליבי אני ממש שמחה שאת הולכת אליה…"

"יופי ואני לא" אמרה במרירות.

"טוב עזבי את זה… תנשמי את האוויר הצח, תשמעי איזה שקט מבורך.." הסיטה את נושא השיחה.

ליבי נשמה אל תוכה אוויר נקי. היא אכן זקוקה לו.
 

"איך הפרחים גדלו יפה! נכון?" חיכתה להסכמה.

ליבי שלא שמה ליבה לכך, הסתכלה.

"נכון, הם באמת יפים, אפילו צבעוניים הייתי אומרת" הרשתה לעצמה להוסיף. מראה אסתטי תמיד משך את עיניה.

חיהלה הגניבה לעצמה חיוך של ניצחון. ליבי קצת חוזרת לעצמה.

"תודה לך ה' על עולם מדהים! תודה על ערב מקסים! אחותי באה איתי להליכה, האוויר מאוד נעים והכל כל כך יפה! תודה תודה תודה!" אמרה שוב ושוב בהתרגשות.

"חיהלה איפה התחבאה העוצמה הזאת כל הזמן? אני לא מכירה אותך ככה…" רגשות מעורבים נשמעו בקולה של ליבי.

"גם אני לא מכירה אותך ככה. מה קרה לך?" השיבה לה בשאלה.

"לא יודעת. הסיפור עם השריפה שיבש אותי" הודתה ליבי לאחר מחשבה ארוכה.

"ואותי דווקא לא" אמרה חיהלה בשלוות נפש שעוררו רגשות קנאה אצל ליבי.

"זהו שמתי לב לזה" ציינה ליבי.

"באמת? שמת לב לזה? בתקופה האחרונה את בתוך בועה סגורה משל עצמך. מדיי פעם מרגישים אותך בצורת צרחות, צעקות והתפרצויות.. אבל אל תדאגי, אני חולה על הקטעים האלה. פשוט ככה אני יודעת שאחותי עוד חיה ולא קברה את עצמה איפה שהוא…"

"ה' ישמור חיהלה! אילו מילים! אל תגידי חולה ולא קברה! לא מדברים ככה!" ליבי היתה נסערת. מאז ומתמיד הקפידה לשמור על המילים שיוצאות לה מהפה. 'למילים של יהודי יש כוח' היה אומר להן אבא כשהיו קטנות.

"טוב סליחה אחותי. הנה משהו משתפר קצת עם הזמן" חיהלה לא יכלה שלא לחייך לעצמה בסיפוק. היא מצליחה לגרום לליבי להתעורר לחיים.

"אני אוהבת אותך תמיד" אמרה חיהלה והניחה את ידה על הכתף של ליבי וזו הניחה את ראשה עליה. הן עצרו מההליכה ונתנו חיבוק.

מרגע לרגע האווירה ביניהן נעשתה מחוברת יותר.

חיהלה חשבה שזהו הרגע המתאים לדבר על מה שרצתה.
"ליבי, את זוכרת על מה דיברנו רגע לפני שאבא הודיע לנו על השריפה?" רוח קרירה נשבה וחיהלה שפשפה את ידיה.

"לא. על מה דיברנו?"

"מה שלא יהיה, יהיה טוב!" חיהלה נזכרה ברגעים הללו, וגופה הצטמרר.

"כמה שטעינו!" התפרצה לתוך דבריה.

"הנה, השריפה הזאת נחתה עלינו משום מקום, והיא רעה עבורנו. רעה! לגור באיזה בית שאנשים נידבו לנו, לבנות את הבית מחדש, לקנות רהיטים ואביזרים.. ולהיזכר בכל מה שהיה לנו… הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה.. לחיים הרגילים. לבית שלנו…" אמרה בערגה.

"מה טוב בזה בכלל?" הטון של ליבי היה טעון והיא פרקה את מחשבותיה בפני חיהלה.

"למה אלוקים שרף לנו את הבית?

איזה חטא חמור עשינו?

ואיך למען כל הרוחות, או בעצם המצלמות והגלאי עשן התפוצץ ונשרף לנו הבית? תגידי לי חיהלה איך?"

"אני לא יודעת, בדיוק כמוך" חיהלה נתנה מבט חטוף בעיניה הכאובות של ליבי.

"אז למה הזכרת את מה שדיברנו אז? שמה שלא יהיה, יהיה טוב!" חיקתה את חיהלה בזלזול.

"כי אני מאמינה בזה" הניחה את ידה על ליבה.

"השתגעת?" ליבי הרגישה שהיא מאבדת את הסבלנות שלה.

"לא. אני באמת מאמינה בזה. הקב"ה עשה, עושה ויעשה לנו רק טוב!" חיהלה היתה מלאת אמונה.

"איך טוב?" קטעה את דבריה.

"ליבי, העולם הזה מעלים על האלוקות, על הטוב. טבע הטוב להיטיב! ולכן שום רע לא מגיע מבורא כל כך טוב!"

"חיהלה חיהלה" עצרה אותה ליבי.

"האוזניים שלך שומעות את מה שאת מדברת?" היא עצרה מהצעידה.

"כן ליבי. תנסי את רגע להקשיב, טוב?" חיהלה חיכתה שליבי תמשיך לצעוד והיא תבוא אחריה.

"אבל למה שאני אאמין לך?" ליבי צעדה צעד נוסף ונעצרה.

"את לא צריכה להאמין לי. את צריכה להאמין בו" חיהלה הרימה את אצבעה כלפי שמיים. "רק בו" אמרה שוב.

"את מאמינה שהוא קיים?"

"ברור"

"ואת מאמינה בזה שהוא מוריד לעולם רק טוב?"

"ממש לא! תראי איזו צרה נחתה עלינו! את חושבת שזה טוב?"

"כן! זה טוב. רק מה? זה טוב עם כל כך הרבה שכבות שכדי לגלות אותו צריך לקלף עוד שכבה ועוד שכבה…"

"את ממש זוכרת את כל החומר של המורה רחל, אה?!" ליבי נזכרה בשיעור שהמורה הסבירה את זה.

"לא רק זוכרת, או יודעת, אלא מרגישה ובעיקר מאמינה. כי פתאום אני מבינה מה המשמעות של אמונה באלוקים, וטבע הטוב להיטיב.. כל הסיסמאות הופכות לדרך חיים.."

"ואם לא? אין לי את החיבור הזה שיש לך. אין בתוכי את האמונה הזאת בכלל!" אמרה ליבי.

"בשבילי, אלוקים נתן עונש ורק רע ירד על המשפחה שלנו"
"אז אין לי איך לשכנע אותך" חיהלה הרימה את ידיה לאות ויתור.

"אבל תנסי לחשוב על זה. ואולי יהיה לך הסבר אחר"

"אין לי עכשיו.. וגם לא יהיה לי אחר כך" הפסימיות של ליבי חזרה לרגע.

"אני יודעת שיש משהו במה שאתה אומרת. גם אני בגילך למדתי את החומר הזה. אבל אני עדיין לא מצליחה להבין, מה טוב בזה?"

"זה שאנחנו יוצאות להליכה, זה לא טוב? מתי והאם פעם יצאנו להליכה משותפת ודיברנו על החיים?" ניסתה חיהלה להאיר נקודות אור קטנות.

"אז בגלל זה אלוקים שרף לנו את הבית?" שאלה ליבי בכאב, מנסה להבין לאן היא חותרת.

חיהלה הנידה בראשה לחיוב בהססנות.

"אומרים שכאב הוא מחבר, אולי הגיע הזמן שנתחבר יותר?" ניסתה חיהלה מכיוון שונה.

"יכול להיות.. אבל עדיין זה כאב מוגזם מדיי!" ליבי לא יכלה לשאת את הרעיון הזה.

"אי אפשר לכמת כאב, כל אחד חווה אותו אחרת…" שקט עמד ביניהן.

"בתקופה האחרונה את גדלת לפחות בעשרים שנה.." ליבי הרגישה פתאום כל כך קטנה ליד חיהלה.

"נכון.. קושי זו הזדמנות לצמוח.." אמרה חיהלה בטון שהכעיס את ליבי.

"הנה עוד משפט מפוצץ" אמרה ליבי בכעס והסיטה את ראשה לכיוון אחר. כבר לא רוצה לשמוע מחיהלה יודעת הכל.

"טוב אני אשתוק" חיהלה ממש לא רצתה שליבי תתרחק ממנה. השיחה הזאת היתה מאוד חשובה לה ומפה היא רוצה שאחותה רק תעלה, ולא להיפך חלילה.

'מעולה. שתשתוק!

מה זה? פתאום מגיעה לה אחותי הקטנה, והיא תאלף אותי בינה?

נמאס לי.

אף אחד לא באמת מבין מה עובר עלי.

אף אחד לא חושב על מה שאני מרגישה…' היא הרגישה איך ליבה שוקע בתוכה.

הן חזרו הביתה בדממה, כל אחת עם עצמה ומחשבותיה.