לב אפור / 18

החדר של חניתה

לפרק הקודם

ליבי עמדה במסדרון הצדדי ליד הדלת הסגורה. כף רגלה מעולם לא דרכה שם. ראשה ומחשבותיה של ליבי לא בשום מקום. הכל כל כך תלוש מהמציאות.

הדלת נפתחה אפילו שליבי לא חשבה לדפוק.

"שלום! ברוכה הבאה" האישה היחידה בבית הספר עם מטפחת עמדה שם.

"תיכנסי" ביקשה לאחר שהמתינה כחצי דקה שליבי תעשה זאת בעצמה.

ליבי פסעה שתי פסיעות קדימה. היא בפנים.

"את מוזמנת לשבת" היא החוותה בידה על כורסת וינטאז' בצבע ירוק פסטל. ליבי נשארה עומדת במקומה כלא שומעת.

חניתה הבינה שיש לה עסק קצת יותר מורכב מהרגיל.

"איך קוראים לך?" התקרבה אליה מעט כדי שהיא תבחין בנוכחותה.

ליבי ענתה את שמה ועיניה היו נטועות אי שם.

"בואי ליבי, שבי" היא הראתה לה שוב את הכורסא.

היא התיישבה באדישות ועיניה הביטו בווילון הצהוב.

"אז מה שלומך?" חניתה מזגה לה כוס מים והגישה לה.

"ליבי? מה שלומך?" שאלה שוב בטון רך.

עם השם הפרטי זה עבד.

"בסדר" העיניים שלה היו כבויות ונשואות הרחק.

"תשתי קצת, זה יעזור לך" אמרה שוב את שמה כדי שזו תבין שמדובר בה.

היא לגמה מעט והניחה את הכוס בצד.

"ליבי, את יודעת מי אני?" חניתה רכנה מעט לכיוונה.

"'לא" 'הראש חלול. כל כך חלול' היא היכתה קלות את ראשה ודמיינה את הצלילים.

"אז בואי נעשה היכרות. את ליבי…?" חיכתה שתשלים אותה.

"קאופמן" ענתה לאחר שזו המתינה.

"ליבי קאופמן" חזרה אחריה "ואת בכיתה?"

"י"א" הפעם היא הצליחה לענות לה יותר מהר.

"יפה מאוד! ליבי זה בסדר שאני אכתוב קצת כדי שאזכור את מה שאת אומרת לי?" ליבי הנהנה קלות בראשה.

'עוד לא הבנתי מה הולך פה' ליבי חשה אי וודאות.

'מי זאת האישה הזאת? אף פעם לא ידעתי שעובדת בבית הספר אישה מוזרה כל כך!' הצטרפה מחשבה נוספת.

"לי קוראים חניתה ברגר" אמרה בדרך אגב ושלפה בלוק כתיבה ועט מוכסף. דיבורה המהיר ותנועותיה החדות של חניתה נתנו לליבי הרגשה שעליה להחזיק ראש במה שקורה בחדר.

"ליבי, אני רואה שקצת קשה לך, וזה מובן" האטה את קצב המילים בכוונה, מודעת לגמרי לאווירה שהיא יוצרת בתהליך הטיפולי המורכב הזה.

"זה בסדר. זו הפעם הראשונה שאנו נפגשות. קחי לך רגע לנשום לתוכך את המקום, את המראות, את הריח ואת צלילי המוסיקה הרגועה. ונתחיל" היא חייכה חיוך רגוע, שילבה את אצבעותיה וטיילה במבטה על פני החדר.

'ריכוז ליבי. תתאמצי עוד טיפה' קמה מחשבה ודיברה אל תוכה.

היא הסתכלה על החדר שהואר בתאורה חמה, רוהט בכפריות והאווירה בו היתה נעימה ושלווה. ליבי נשמה נשימה אחת ואחריה נוספת, והרגישה קצת יותר בטוחה בחדר הזה.

"ליבי, בואי ספרי לי על עצמך.. כמה ילדים אתם במשפחה?" חניתה נטלה את הדף והעט.

'ליבי תהיי פה' הכריחה את עצמה. "שתי בנות" הצליחה לענות.

"את ועוד אחות חמודה?" חניתה הרימה את עיניה מעם השורות.

"כן היא בט'. גם אותה פגשת?" חזרה לרגע לעצמה.

"היי ליבי, מדברים עלייך עכשיו לא עליה" קרצה לה. לא משנה מה, הגבולות חייבים להיות ברורים.

"בת כמה אחותך?"

"ארבע עשרה" היא שילבה את ידיה חזק על גופה.

"ואיך הקשר שלך איתה?"

"אנחנו אחיות" אמרה בביטחון גמור ובנתק מוחלט מההקשר של השאלה.

"כן הבנתי, אבל איך הולך לכן ביחד?" היא ציינה לעצמה שורה נוספת בדף מולה.

"הולך בסדר, אבל מה זה כל השאלות האלה?" היא מיקדה את מבטה החשדני בחניתה שנתנה בה מבט רך.
"השאלות האלו נועדו לעזור לי כדי שנוכל להכיר. זה בסדר שאכיר אותך?" שאלה-בדקה.

'לא!' זעק בתוכה אך במקומו יצא "כן" חלש.

"אם כך אז נמשיך, מה הצבע האהוב עלייך?"

'כרגע?' היא מצמצה בעיניה.

"שחור"

'זה מה שאני רואה פשוט' הסבירה לעצמה.

חניתה הבליגה.

"מה התחביב שלך? מה את אוהבת לעשות?"

"כלום"

היא כתבה במרץ עוד שורות, ניתוחים ותובנות לדרכי טיפול.

"ואיך הולך עם ההורים?" היא הסתכלה על ליבי וזו מיד טמנה את ראשה ברצפה.

ליבי היססה לענות. אבל השקט שנוצר הכריע.

"מתוח עם אמא שלי, ועם אבא שלי קצת בסדר" – עונה באופן שטחי אך משתפת פעולה – ציינה לעצמה בדפים.
"איזה זיכרון חזק יש לך מהילדות או אירוע משמעותי?"

"אין לי.." 'הראש ממש חלול.. אה?!'

"ואיך בכיתה ליבי?"

"בסדר. רגיל.." 'הרבה זמן שלא הייתי בכיתה' רצתה להגיד.

"ועם החברות?"

'הן נהיו מוזרות' רצתה לומר אבל במקומן רק פלטה "לא יודעת" סתמי.

חניתה הניחה בצד את בלוק הכתיבה והעט ופנתה לליבי.

"לשם מה הגעת לכאן? מה מטריד אותך ליבי יקרה?"

"כלום"

"אז למה הגעת לפה?" פרשה את כפות ידיה לצדדים.

"כי המורה אמרה לי"

"ו…?" רצתה שתמשיך את החלק הזה לבד כמה שאפשר.

"חברה שלי ממש ביקשה שאני אעשה עם עצמי משהו…" היא החלה לגמגם.

"למה לעשות עם עצמך משהו?" שאלה בפשטות.

"כי…"

ליבי היססה, היא מרגישה פה מדי בקרקע.

אין לה את הבועה הסגורה. משהו חזק מחבר אותה אל המציאות, וקשה לה עם זה.

"כי כבר הרבה זמן אני לא אני" מבטה שוטט על פני החדר.

"פששש איזו הגדרה. איפה שמעת אותה?" כתבה תובנות נוספות במוחה.

"אמא שלי אומרת את זה הרבה" ליבי נזכרה בארוחת הערב אתמול שהסתיימה רע.

"ולמה אמא אומרת את זה הרבה?"

"כי משהו השתנה בי" ליבי מודעת, אבל לא מספיק.

"ולמה הוא השתנה?"

"לא יודעת" משכה בכתפה.

"בואי נחשוב. למה אמא אומרת שליבי היא לא ליבי? מה, עשית ניתוח קוסמטי? אני פשוט לא מכירה אותך לפני…" עשתה את עצמה כמתנצלת.

"מה את בעצם רוצה לעשות איתי?" ליבי חשה מותקפת ונשפטת לדין. היא החזירה מלחמה.

'מה זהבה חשבה לעצמה כשהיא דחפה אותי ללכת לפה?' טיפס בה כעס עליה.

"שאלה יפה שאלת. אני עוזרת לתלמידות.. בנות שקצת קשה להן לתפקד כרגיל ומשהו מפריע, מעיק עליהן…" את שם התואר המקצועי שלה העדיפה להשמיט כרגע, למרות שידוע לכל מה זה החדר של חניתה ומה תפקידה בבית הספר, אך ככל הנראה המידע לא הגיעה לליבי.
"גם לי..?" 'יש משהו שמפריע?' רצתה לשאול.

"מה את חושבת?"

"כבר לא יודעת. אני רגילה בסך הכל!" ניסתה להתנער מהתיאור של שונה מכולן.

"ליבי, יש משהו שמפריע לך?" חניתה התעלמה וניגשה ישר אל הנקודה.

הרכות שלה המיסו את כל החומות שבנתה ליבי בעמל. ומעיניה של החלו לזלוג דמעות.

"האמת היא שכן…" היא החלה להתייפח. חניתה קירבה אליה את ממחטות הנייר שניצבו בקופסא המהודרת.

חניתה השפילה מבט. מבינה את הכאב.

"מאז שזה קרה אני לא אני…" אמרה מבין הדמעות.

"ליבי זה בסדר. אני אחכה שתסיימי לבכות. אם יש משהו נוסף שיכול להקל עלייך אני כאן"

ליבי המשיכה לבכות ובעוצמה רבה יותר. 'מה אני בוכה אצל איזה מוזרה אחת? כמה לא נורמלית אני יכולה להיות?!'

מחשבות שונות רצו במוחה שהגבירו יותר את הכאב.

'לצאת מפה והרגע!' אך רגליה לא נשמעו לה.

לאחר שהבכי נרגע ליבי מוללה את חתיכות הטישו והשפילה מבט.

"ליבי, אם תרצי שנדבר על מה שמפריע, זה יעזור לך מאוד. את רוצה?"

"לא יודעת"

חניתה המתינה בסבלנות.

היא יודעת שזה הרגע שבו ליבי מחליטה בעצמה על ההמשך. ולא משנה מה המורה שפרה תאמר אחר כך.
"לא יודעת" חזרה שוב.

"ליבי, חשוב לי שתדעי שמה שקורה פה, נשאר כאן ולא יוצא לשום מקום ולאף אדם בעולם" אמרה בטון הכי חד וברור.

"אבל קשה לי לדבר על זה" היא נשנקה לרגע.

"זה באמת קשה" הסכימה עם תחושתה.

"אולי תבואי לפעם נוספת ולאחריה תחשבי שוב?" הציעה לה חניתה.

"היום הכרנו פעם ראשונה והמקום היה לך חדש…" אמרה בהגיון.

'לא משנה מה, העיקר לסיים ולצאת מפה מהר!' היא השליכה את הטישו לפח.

"בסדר" היא ניערה חתיכות נייר זעירות שנדבקו אליה.

"אז שבוע הבא, יום ראשון, באותה השעה?" חניתה פתחה יומן סגול וכתבה לעצמה את זמן הפגישה.

"כן" 'את לא מתכננת להגיע, כן?' קול מרדני זעק בה.

ליבי קמה מהכורסא ויצאה מהחדר ללא מבט נוסף.

'אל החדר הצדדי במסדרון האפל הזה, אני לא נכנסת יותר!' הבטיחה לעצמה.

"להתראות!" איחלה חניתה לאחוריה.

שיחה שלא נענתה מהמורה שפרה.

"איך היה?" תבעה לדעת.

"את יודעת שאני לא אגיד לך.." הזכירה לה חניתה.

"נכון.. ובטח לאור ההוראות של המנהלת.." ניסתה להפגין ידע ישן וניסתה לרכך את הדיסקרטיות "אבל תגידי מה יהיה" ביקשה לדעת.

"אי אפשר להגיד מה יהיה. מה שבטוח, תתפללי עליה חזק. מחכה לנו דרך לא קלה ביחד" נימת סיום וריחוק היו במילותיה של חניתה, המטפלת הרגשית.

המחנכת שפרה ניתקה.

"העיקר שיש דרך" אמרה לעצמה.