הפלא הוא אני/37

עם הפנים לעתיד

"ע-ו-ו-וד ישמע בהרי יהוד-ה.."

לא להאמין שאני בחתונה של לייקי! המוזיקה הקפיצה את כולם, ואני רקדתי במרץ.
כבר סיפרתי שאני ממש אוהבת חתונות, לא?
הייתי מוקפת בחברות, כך שהרגשתי באמת בנוח. דיני היא בת דודה של החתן, ואסתי שכנה קרובה ללייקי. גם אני הרגשתי ממש חלק מהשמחה, כמעט כמו משפחה.
בחודשים שחלפו נבנה קשר קרוב עם לייקי. למרות שאנחנו לא מדברות לעיתים כל כך קרובות, כשזה כן קורה, כל שיחה איתה מעמיקה ונותנת לי נקודות למחשבה. חוץ מזה, מידי פעם היא שולחת לי מסרונים חמודים ומתענינים או פתגם/סיפור שמתקשר לנושאים שדברנו עליהם. בכלל, עצם הנוכחות שלה ברקע והעובדה שיש לי משפיע, גורמת לי לחשוב ולנהוג בצורה בוגרת יותר.
גם בתקופה האחרונה, למרות העומס של ההכנות לחתונה, לייקי מצאה עבורי את הזמן. האמת שכמה פעמים יצא ששלחתי לה הודעה והיא לא הגיבה מיד. בתחילה נפגעתי, אחר כך הבנתי שהיא באמת בתקופה לחוצה, וכנראה לפעמים עסוקה מידי.
חשבתי להניח כרגע לקשר איתה, אבל בסופו של דבר הצלחנו לדבר, ואני התמלאתי הערכה אליה. היא סיפרה לי שהחליטה להשתיק את הצלצול של קבלת ההודעות, ולכן רק מידי פעם יוצא לה לפתוח את הוואצאפ ולהתעדכן בהודעות.
"את יודעת", כך שיתפה אותי משום מה, "לקראת החתונה, אני פתאום מסתכלת על כל דבר בצורה אחרת. חושבת, 'איך אני רוצה שיהיה הבית שלי', מדמיינת איך יהיו הילדים שלי, וכל המחשבות האלו גורמות לי לשים לב יותר ולמצוא איזונים נכונים בחיים שלי. אני מבינה שעלי להשקיע כבר עכשיו בכל הדברים שחשובים לי, כי שום דבר לא בא לבד.

"זו גם הסיבה שהחלטתי להוריד פרופיל בוואצאפ. מבחינתי זה סוג של הצלחה לקחת אחריות ולנהל את החיים שלי, ולא לתת לאחרים לנהל את הסדר יום שלי. ואת יודעת מה? לא חשבתי על כך אבל הרווחתי עוד משהו – אין לך מושג כמה זמן פתאום התפנה לי….".

לא נראה לי שלייקי התכוונה, היא סתם שיתפה, אבל היא בעצם נתנה לי סוג של משקפת עומק שלא הכרתי. עד היום, ב'משקפיים' שלי היו עדשות של 'מה אני רוצה וכדאי לי', עדשות של 'אין לך ברירה, וכרגע את מוכרחה', ולפעמים גם 'איך זה יתקבל בחברה, ומה יגידו'. החשיבה קדימה, איך אני רואה את עצמי בעוד כמה שנים, ואיך ייראו הילדים שלי, גרמה לי לחשוב מחדש על הסדר עדיפויות בחיים שלי. סוג של חשבון נפש על סגנון דיבור (יש כמה ביטויים שהייתי מוחקת מהפס קול), על היחס שלי להורים (מה, ככה הילדים שלי ידברו אליי?), ואפילו על הלבוש שלי.

כשסיימנו את השיחה, לייקי הזמינה אותי בחום לחתונה, ואפילו לחופה, והיה ברור לי שאני אבוא.
שמחתי כל כך לראות אותה יושבת על כסא הכלה, מאירה כל כך, מקרינה בטחון ושלווה. היא נראתה כל כך יפה ומלכותית, שפתאום הבנתי קצת שאמא לפעמים סונטת בי בחיבה: "את נסיכה, בשבילך הייתי מצפה למראה יותר מתאים…". הסתכלתי על עצמי, וידעתי שיש לי עוד מה לשפר, אבל זה לא משנה את העובדה שאני בת-מלך. כתר הנסיכה כבר מונח לראשי, ואני בדרך הנכונה.

רקדתי עם דיני, יד ביד, והרגשתי מאושרת. יכולתי ממש להרגיש את הלב שלי מתרחב ובתוכו נוצצות המון נקודות של אור.

– אבא ואמא שעושים כל כך הרבה למעני.
– דיני, חברה טובה שקשה למצוא כמוה. עדינה ורגישה, אך גם לא מפחדת להגיד את המילה הנכונה.
– לייקי, משפיעה שמלווה אותי בצמתים סואנים.
– הרבי, שסולל עבורנו דרך מיוחדת כל כך, וגם נותן לנו את הכוח להתקדם ללא הרף.

הלב שלי גם קצת התכווץ כשחשבתי על חיוש. למרות שהיא בטח לא דמיינה שאני ברקע והתמידה לתפוס מרחק ממני, השתדלתי לתת לה את עומק הלב שלי בחברות ללא תנאי. ולהיות שם אם וברגע שתרצה.. רק מי שהיה שם יוכל לתת כתף ועזרה ללא שיפוטיות..
הרעש באולם היה כל כך חזק, שהרשיתי לעצמי ללחוש תפילה ספונטנית של תודה להקב"ה על כל מה ששלח לי ולבקש ממנו שישלח עזרה לכל מי שזקוק ליד אוהבת ותומכת לפחות כמו שהיתה לי.
מילה של אמא:

ראיתי את מנוחי רוקדת במרץ בחתונה של לייקי, והרגשתי את הלב שלי מתרחב. הפנים שלה כל כך מאירות, והיא משדרת עדינות.
אני גאה במנוחי שלי! נכון, יש לה עוד מה להתקדם, אבל אני מרגישה שהיא ממש עובדת ובונה את עצמה.
כל הזמן ידעתי שהיא בסדר, אבל כנראה שזה התפקיד שלי כאמא – לדעת מתי לשתוק ומתי לדבר ולא להניח לשניה את האחריות והתפילה.

לפרק הקודם של הבלוג