המחסן של בת עין /17

שלוש נקודות

לפרק הקודם

לקשר קטע לנושא שיעמום זה אחד הדברים הכי קלים שאפשר לעשות. רושמים בתחילה 'היה לי משעמם ולכן פשוט התחלתי לכתוב על…' שלוש נקודות.

שלוש נקודות.

שלוש נקודות שעמדו בימין-במרכז-בשמאל הלוח, במרחק שווה זו מזו.

שלוש נקודות שעמלה המורה תרצה לשרטט במשך שתי דקות משמימות מהשיעור המשמים ביותר בתבל.

שלוש נקודות. אחת אדומה, אחת שחורה, אחת כחולה. מהסיבה הפשוטה שאלו הצבעים של טושי הלוח הידועים. ואת הירוק היא לא אוהבת. הוא לא נמחק לה טוב מהלוח אחרי שהיא מסיימת לנאום דבריה החוצבים.
לאחר שסיימה סובבה את ראשה הכבוד אל צאן מרעיותיה והכריזה בקול מלטף "בנות יקרות. כל אחת ואחת תשלוף מאמתחתה אשר למרגלותיה או לגב כיסאה פיסת משטח חלק, עליו תוכל לשפוך צפונות ליבה ומוחה, לפי הנחיותיי, שלוש נקודות". היא המתינה למילוי ההוראה, עיניה משוטות על פני הכיתה הדוממת.
לחשוש תרגום עבר בין הבנות "להוציא דף".

מובן שהיה מדובר ב'להוציא' ולא 'לקחת מצד השולחן', כי אצל המורה תרצה אסור שיהיה שום סוג של יצר הרע מול העיניים. רק היא בראש מעייני תלמידותיה.

שביעות רצונה ניכרה היטב כאשר על כל שולחן הוצבו שני דפים חלקים, מונחים יפה לפני כל תלמידה. היא המשיכה בהוראות: "כעת תנפיק כל אחת קולמוס מצרורה הצרור עמה באמתחתה. זה המשמש לשרבוט-ניסוח-כתיבה והדומה להם. מובן שמדובר בכזה המאפשר לתקן את טעויותיו, אשר בודאי תחולנה עליכן, שלוש נקודות".

שוב ליחשוש בזק הבהיר "להוציא עפרון".

בבת אחת נשלפו קלמרים, נפתחו רוכסנים, הוצאו עפרונות מחודדים עד קודקוד, הונחו על השולחנות, נסגרו רוכסנים, הוכנסו קלמרים, התיישרו בנות.

המורה תרצה רוותה נחת.

"אין צורך לסבר-לבאר-לתאר מה על הלוח מונח, שלוש נקודות" היא קראה בקולה המלטף. "ידוע לכל ששלוש נקודות הן אינן רק לחיצה משולשת על לחצן סימן השאלה במקלדת, או הקשה משולשת עם עפרון מחודד עד קצה חוט השערה, שלוש נקודות. ללא שלוש נקודות אלו, קטעים רבים בעולם אשר הייתן קוראות להנאתכן או לחילופין לחובתכן, היו נקראים אחרת לגמרי לו לא היו מעוטרים בשלוש נקודות רצופות". היא השיטה מבטה על פני העיניים הנשואות אליה בלית ברירה, מוודאת שהקדימון ההכרחי הזה נקלט היטב במוחות העלמות.

"וכעת למשימתכן" המשיכה לאחר דקת דומית אלחוט. "רשומנה בבקשה בדפיכן מה אומרת לכן כל אחת מהנקודות אשר על הלוח. מובן שיש סיבה לצבעים אשר הן צבועות בהן, שלוש נקודות, ולכן אבקש שתתייחסנה גם לזאת. את תשובותיכן אקריא ברמה קבל תלמידות ומורה. אנא כבדנה את עצמכן, שלוש נקודות. בהצלחה".

המורה תרצה התיישבה על מקומה בארשת פנים מחויכת משהו, בטוחה שהבינו היטב הבנות את מטלתן ואת רצונותיה היא.

"אהמ… הום… כחח… אוי… שיעול… כחכוח… גמגום… גם וגם…" נשמע הקול מצידו הימני של הכיתה, מצידה של המורה תרצה. מצד הכיתה מדובר היה בצד שמאל.

כל הבנות הפנו את מבטן שמאלה. המורה תרצה הזיזה עיניה ימינה. "הלשאול תחפצי, עלמתי? שמא דבריי לא היו מונחים במקומם די צרכם? שמא להבהרה נוספת למטלה המוטלת בין כתפייך הינה זקוקה? או שמא צורך אחר לך ולא עלה הוא בדעתי?"

"לא שהבנתי הכל המורה" נעמדה התלמיד על רגליה, כפי שהורתה המורה בשיעור הפתיחה של שנת הלימודים הנוכחית, אי שם לפני שבעה חודשים. "אבל את המשימה לא הבנתי. מה, מה,, בעצם, הרי, כאשר מסתכלים, ובכלל, הרי לא מדובר במשהו פשוט, כן? זאת אומרת, הרי הרבה לפני כן כבר הרגשתי שה לא אותו דבר. ולכן –"

המורה תרצה הרגישה סחרחורת אופפתה. "שבי על מקומך" הורתה לתלמידתה, "חלק מדבריך היו בהחלט מובנים. כיוון שרובם המוחלט לא עונה על הגדרה זו, אני חשה צורך לבאר שוב את המשימה שנדרשתן למלא. שמא דבריי היו מדי  גבוהים עבורכן".

הנעמדת האמיצה נשמה לרווחה. עבר בשלום והושגו התוצאות. בא נראה עד כמה ההסבר השני יהיה ברור.

"על הלוח מונחות שלוש נקודות" התרוממה המורה תרצה "אחת שחורה. אחת כחולה. והאחרונה – אדומה. פרטנה לי על הדף שברשותכן, באמצעות עפרונכן, מהו משמעותה של כל נקודה עבורכן". מבחינתה זה ההסבר הברור ביותר שהיא הייתה יכולה להנפיק מגרונה אי פעם.

הבנות התמוגגו. פיסקה שלמה מאת המורה תרצה ללא שתשרבב לשם 'שלוש נקודות', כאילו מדובר בקטע כתוב…

עשר דקות תמימות חלפו בשקט מופתי על הכיתה. רק רחשי מריטת העפרונות הסרבנים להצטרף למאמץ הכיתתי מול המורה תרצה ודרישותיה על הדפים, לחששו בחלל הכיתה. עיני המורה שטו על פני הבנות-העפרונות-הדפים-המוחות, שבעות רצון. היא הנהנה בניד ראש זעיר לכל דף שהוצב מופתית על שולחנה, מחזיר את אוחזתו למקומה בציפיה מהולה בחשש.

עם סיום ההליכים המוקדמים, עם סיום הכנסת העפרונות אל הקלמרים ואת הקלמרים אל התיקים, קמה המורה תרצה על מקומה, נטלה את הדף העליון מן הערימה, וקראה במתינות "הנקודה השחורה היא הלילה. הנקודה הכחולה היא הים. הנקודה האדומה היא פצע".

"שחור זה חור גדול, כחול זה הבעל של התכלת, אדום זה עצבים"

"שחור אדום וכחול הם שלוש נקודות מכוערות. מה הקשר בין הצבעים האלו? הכל בגלל שאין טושי לוח בצבעים אחרים, שלוש נקודות".

"הנקודה השחורה זו המורה תרצה. הנקודה הכחולה זו המורה תרצה. הנקודה האדומה זו המורה תרצה". המורה תרצה הפסיקה את הקריאה, זה היה יותר מדי לומר 'המורה תרצה' שלוש פעמים רצופות. היא ניסתה ללכוד במבטה מי זו שרשמה את המילים שהקריאה לפני רגע, ללא הצלחה. כמה חבל שלא ביקשה מהן לרשום את שמן בפינה השמאלית העליונה של הדף שלהן.

באין לה ברירה אחרת, היא המשיכה להקריא הלאה את המילים שהיו רשומות על הדף שמולה. "השחור – כשהיא נכנסת לכיתה נהיה לי שחור בעיניים. הכחול – זה קר וחורף. קודר לי בלב כשהיא נכנסת לכיתה. האדום – תמיד בלילה אני כועסת עליה". המורה תרצה ידעה שאינה יכולה להבליג. המציאות מחייבת אותה להגיב, למרות שצבע לא נותר בפניה כמעט. "מי מסכימה עם הדברים המוטחים?" שאלה בשקט, אך הכל שמעו את המילים השבורות.

שקט כבד עמד באויר.

"אני מבקשת מכן לפצות פיותיכן ולהאיר את עיניי, בנות יקרות. בן אדם לא רואה את עצמו, שלוש נקודות".

דקה חלפה עד שנשמעה לחישה "הרבה פעמים המורה אומרת דברים שמעצבנים".

"המורה מדברת מילים שאני לא מבינה".

"המורה לא מרשה לזוז".

"המורה לא נותנת לשים דברים על השולחן".

"המורה אוהבת להגיד שלוש נקודות".

"אני מפחדת לדבר עם המורה".

"אני מתנהגת יפה כי אני מפחדת".

"אני לא אוהבת שהמורה איתנו בתפילה".

"אני לא מבינה מה המורה אומרת".

בשלב מסוים נדמו הקולות. המורה תרצה עמדה מול הכיתה, קומתה זקופה והיא רגילה לגמרי, אך ליבה גועש ורועש פנימה, מרעיש באלפי קולות. שקט אפף את הכיתה, כולן מביטות במורה במין כלימה מסוימת, על שהעזו לשפוך את ליבן, בפעם הראשונה לשנה זו. לא משהו שחשבו שיקרה.

"תודה בנות יקרות" אמרה המורה תרצה ללא מליצות ומילים לקוחות ממילון, "אני אחשוב על כל מה שאמרתן. אני מודה במיוחד לכותבת השורות" היא הניחה מידיה את הדף, ונטלה את זה שאחריו ברשימה, "אני רוצה להמשיך כעת בקריאת הדפים שכתבתן".

"נקודה שחורה היא כתם על הבגד שלא יורד, וכמה שנעשה כביסות זה לא יעבוד. נקודה כחולה זה טיפת מים על הבגד, שזה מתייבש מהר מהר ואף אחד לא יודע שזה היה רטוב. נקודה אדומה זה כתם של טוש אדום על הבגד, שזה גם לא יורד בכביסה וזה כמו הנקודה השחורה".

"השחור זה החלל. והכחול זה הכדור הארץ. והאדום זה הכוכב מאדים".

"הנקודה הכחולה היא הכי יפה כי היא לא כועסת ולא מפחידה, היא כזה רגועה ולא עושה כלום".

"אני חושבת שהכל זה שמים. השמים הם כחולים, וזה הנקודה הכחולה. בלילות השמים נהיים שחורים שזה מפחיד או עצוב אבל יודעים שהצבע שלהם לא השתנה פשוט לא רואים אותו ועוד מעט תבוא שמש ותזכיר לנו מה הצבע שלהם. ואדום זה שהשמים הרבה פעמים הם אדומים וזה בשקיעה. אבל זה יפה מאוד השקיעה הזאת, הבעיה שהיא קצת זמן".
דף אחרון נותר בערימה. עשר דקות נשארו לתום השיעור. המורה תרצה הטרידה את עצמה לרגע במחשבה מה תעשה עם סיום הקראת הפתק האחרון, ועם דקות פנויות. אך אין זה הזמן להיטרד משאלות, הכיתה ממתינה למוצא פיה.
היא הרימה את הפתק, נהנית לראות שיש בו הרבה מילים, והחלה לקרוא: "הנקודה השחורה זו המורה תרצה. הנקודה הכחולה זו המורה תרצה. הנקודה האדומה זו המורה תרצה". חלופת מבטים מהירה ועוצמתית חלפה בין נוכחות החדר. המורה תרצה בהתה בפתק שבידיה, חוסר הבנה על פניה. היא העבירה מבט מהיר על הכיתה, והמשיכה: "השחור – אם יש בה שחור, זו רק נקודה אחת קטנה, שמוקפת בהמון לבן סביבה, אוהב ומלטף ומחנך. הכחול – כמו ים שלו וענק, יש לה אינסוף ידע וחכמת חיים והיא מנחילה אותם ברוגע שלווה ורוך. האדום – הלחיים הסמוקות עם חיוך גדול של בוקר, שעושה לי את היום".

מחיאות כפיים שטפו את הכיתה. אין צורך לשאול מי מסכימה. המורה תרצה קרנה מאושר.

ובבית, כשמיינה את כל הדפים, והעמידה מולה את שני אלו שהפכו עליה את יומה פעמיים, הבחינה ללא ספק שהכתב זהה בשני הדפים. ובתבונה פעלה תלמידתה היקרה בשיעור החשוב שהעניקה למורתה, את המחמאות שמה בתחתית הערימה…