המחסן של בת עין /12

מוקדש לבת אוזן

לפרק הקודם

הפרק כולו מוקדש לבת אוזן היקרה, שנכתב בהשראת המלאה ולחושך בכיותיה כי רבו, או כמו שאומרים בשפת העם "מבוסס על סיפור אמיתי".

הימים הפחות נחמדים בשגרת הלימודים המשימה, לא שיש בה ימים נחמדים בכלל, אבל תמיד יכול להיות יום גרוע יותר מיום גרוע רגיל, הם הימים בהם תופסים יוזמה ומחליטים שארוחת הבוקר תתוכן ותאכל בכיתה, בשיתופיות מלאה של כל בנות הכיתה.
לא משנה מה יכינו שם, זה מתכון גרוע לאנינות טעם, כל שכן לאנינות ריח, שכבר כשנפתחת מנה חמה ביום שגרה רגיל (וגרוע) הן מוצאות את עצמן קילומטרים רבים רחוק מן הכיתה, זירת האסון. וזו לא הגזמה, ראה ערך בת אוזן.
ציטוט: "אם בימים הרגילים אני אפילו לא נמצאת בכיתה בזמן הפסקת צהרים, מה אני יעשה ביום של הארוחה המשותפת?!?!".

הגשתי לה טישו, לא משומש, ובמקום לתת עצה ניגשתי להעלות על הכתב זכרונות קשים מימי התיכון.

היום הזה ככללו הוא יום של מריבות. המון המון סוגים של מריבות, בכל שלבי הארוחה, החל מן התכנון וכלה בכל הבלאגן שנותר משום מה ולא מתכלה מעצמו. מוזר.

המריבה הראשונה מתחילה עוד יום או כמה קודם ליום הגורלי. צריך לריב מה יאכלו, על איזה נושא יסוב ה'בל תשחית' הפעם.

לא מדובר בתהליך פשוט כלל וכלל. יש עניין חברתי כזה, שלכל רעיון, מתאים ככל שיהיה, יש צורך להעלות רעיון נגד אחד לפחות, ולהמחיש באינסוף תנועות ידיים חדות ופחות מדוע הרעיון הראשוני הרבה פחות חד.

יש כמובן את הפוסלים גם ללא העלאה נגדית של רעיון חילופי, רק טוענים במרץ את חוסר התאמתו. שוב, בצירוף תנועות ידיים חדות ופחות.

זה מדהים, אבל איך שהוא, באופן מסוים, יש הסכמה סופית על משהו. לא אמרתי שכולם מרוצים, אמרתי שיש הסכמה סופית. שזה אומר שכמה מרוצות, כמה מוחות בכעס ובאין אונים, והרוב זורמות כי מה זה יעזור.

על מריבה אחת אפשר לסמן וי, עכשיו צריך לעבור לשלב ב. המריבה על חלוקת המצרכים בין הבנות. וכאן אין לי אלא לכתוב את הבדיחה השגורה ביותר במדינה בשבועיים האחרונים, שנראה מי יתנדב עכשיו להביא חד פעמי לאירועים כגון דא.

כעת תהיה מי שתכין רשימה ותשנורר בין בנות הכיתה מתנדבות בעלות נפש רגישה שתשענה לתחינותיה ותואלנה בטובנה להביא דברים למחר.

כמובן שלעיתים השתמשו באופציה של איסוף הכסף שהיא דורשת היערכות לוגיסטית מורכבת ומוכנות נפשית ברמה גבוהה מצד אוספת הכסף…

נגיד שגם שלבי המריבות הללו עברו, והנה הגענו לשלב המריבה הגדולה.

צריך להכין את האוכל.

אחת ההההבעיות שעוד לא קלטו אותה בקרב הציבור, היא הכנת המון נגלות של האוכל, בכל פעם בכמות קטנה להחריד, מה שאומר שאו שחלק אוכלים חם חלק פושר וחלק קפוא, שאוכלים בתורנות, דבר שמזכיר יותר אכילה בשבוע שטח בצבא, בה מתחלקת כיתת החיילים לחצי, כשהמחצית הראשונה אוכלת והשניה עומדת סביבה עם נשקים שלופים…

נדלג על קטעי האכילה עצמם, אולי מהסיבה הפשוטה ש"אף פעם לא זכיתי לחזות בהם, תמיד הייתי מחוץ לשטח הריח המתנדף, ממתינה לסיום האירוע הבטחוני". ציטוט מכובס של בת אוזן, כמובן…
והנה באה המריבה הגדולה על ניקוי הכיתה לאחר הפוגרום. כשנכנסים לכיתה, אילולי הקישוט המכוער שעשינו, אי אפשר לזהותה. ערמות של כל מה שרוצים נמצאות בכל מקום, השולחנות מונחים בזויות בלתי אפשריות שהנה הן אפשריות, הבלטות לא נראות ובעיקר הריח עומד באויר בבחינת "וימש חושך", מרוב שהיה עז ניתן היה למששו…
המיוחד בימים אלו קורה כשמורות מחליטות שה'סעודה' תמה, ואפשר להתחיל ללמוד. מלבד הריח שבעינו עומד וצורב את דרכי הנשימה, הבלאגן עודנו חוגג סביב סביב, והשיעור – החל!!!

ותבוא ותזעק המורה על כך שאיני מסכמת, מה לעשות אני אוהבת את הדפדפת שלי ללא כתמי קצפת ו/או קרם שוקולד עסיסי.

ואם כן הואילה לתת לנו כמה דקות סדר, אז גם אם נצליח לשוות לכיתה מראה אנושי, הרי שבכניסה תתגבהה ערמת אשפתונים מלאים עד תומם, ושוב, מדיפי ניחוח.

עצתה היעוצה של בת אוזן הזכורה, היא לרכוש לימים כאלו אטב כביסה, ולהניחו על פתחי האף למען חסימת הניחוחות  לתוככי הגוף. להערכתי עצה זו אינה יעילה ביותר מכיוון שהיא עלולה במקרים מסוימים לגרום לחוסר תחושה בצידי האף, אך כמובן שלא ציינתי עובדה זו באוזני בת אוזן, כי לדידה עדיף יום עיסויים באף מאשר קוצר נשימה. צודקת…

וסתם ככה, טיפ מבעלת ניסיון ומבת אוזן גם יחד, אין לסמוך על חברות לכיתה בכל הנוגע לשירותי הסעדה, ותמיד מומלץ להצטייד במזונות המוכרים והרגילים, אך הבטוחים.

ונסיים בברכת ולשומנינו אל תהי תקוה, אמן כי"ר.