מתחדשים כמותה
חודש טוב יקרות 🙂
בתחילת השבוע שאלתי – עם עיניים עצומות מעייפות, כשאני בדרך ללימודים – למה בעצם שלא נשאר לנצח ילדים קטנים, תמימים וטהורים?
או מינימום נשים של לפני 2000 שנה, שאפילו להגות את המילה מתמטיקה הן לא ידעו.
אם לנסות להגדיר במילים יותר ברורות, אפשר לומר שאחד המאפיינים הכי בולטים של התמימות המתוקה של ילדים, זה שהחיים שלהם נורא פשוטים.
כששואלים אותם למי מתפללים, הם יודעים בקלות לענות שלה'.
אין ספירות, דרגות, מבחינם בכלל ה', הוי', אדנ-י, אלוקים זה דבר אחד.
אין צורך להגדיר או להסביר או לסבך.
יש את ה', ואנחנו מתפללים אליו ועושים מה שהוא רוצה.
וזהו.
אנחנו, לעומת זאת, קצת איבדנו תמימות (בכל נושא שהוא, אבל גם), התחלנו להסתבך עם הגדרות.
אבל אין באמת דרך להגדיר את הקב"ה, והעניינים מתחילים להסתבך.
אה, מה שיש בעולם שלנו זה דברים שתלויים בזמן? יעני, דברים שקרו בעבר היו ונגמרו, ועכשיו יש הווה שלא קשור לעבר המדובר?
טוב, אז אפשר לומר על הקב"ה שהוא לא מוגבל בזמן. הוא היה הווה ויהיה כאחד.
בעולם שאנחנו מכירים, דברים הם סופיים ומוגבלים?
אז על הקב"ה נאמר שאין לו סוף.
גם אי אפשר לומר שהוא חסיד, צדיק, נדיב, או רחמן. כי הוא בכלל לא שייך להגדרות כאלו.
רק חז"ל כינו אותו ככה (מכירות את המושג מטאפורה?), כדי שנדע שהוא טוב בעצם מהותו ורוצה שיהיה לנו טוב.
ובאופן כללי כל מה שיש לנו לומר על הקב"ה זה מה הוא לא.
הוא לא מוגבל בזמן, הוא לא מוגבל במקום, אין לו סוף, גם אין התחלה, הוא לא נדיב אלא זה שיצר את הנדיבות, הוא לא אוהב אלא הרבה מעל הגדרות של אהבה.
אבל בשונה מאיתנו, ילדים לא מסתבכים עם כלום.
יש ה', וזהו.
הם אפילו לא מכירים את רוב המושגים שהזכרתי בשורות הקודמות.
הם פשוט קשורים לה' ומחוברים אליו.
לא סתם רואים עליהם שהם טהורים.
אבל – –
גם לנו יש את זה.
גם אם אנחנו מדי פעם לומדות חסידות לעומק ומתבלבלות קצת מההגדרות (וזה הדבר הכי טוב שיש. אל תפסיקו לעשות את זה), עדיין יש המוני רגעים שאנחנו כמו אותם ילדים קטנים.
מדברות עם ה' כמו שהוא, בלי להסתבך עם כלום.
הרגע שבו פוקחים עיניים בבוקר ואומרים מודה אני, הוא דוגמה מצויינת לזה.
אני אומרת מודה אני לא כי חסר לי משהו, וגם לא כדי להתקשר לקב"ה.
אלא כי אני מחוברת לקב"ה, האמירה של "מודה אני" היא תוצאה טבעית של זה שאני מחוברת אליו.
כמו הילדים הקטנים שהזכרנו, שהם מחוברים בפשטות לה'.
והתפקיד שלנו, לאורך כל היום (שאת זה ילדים קטנים פחות יכולים לעשות), הוא למצוא את הדרך להפוך את הקשר הזה לגלוי יותר.
גאולה זה המצב שבו מתגלה זה שאנחנו דבר אחד עם הבורא.
לא רק "חלק אלוק ממעל" שהוא רק חלק קטן.
אלא דבר אחד לגמרי עם ה'.
גאולה זה האיחוד הכי פשוט ומושלם שיש, של עם ישראל והקב"ה.
התפקיד שלנו, הוא לעשות במשך היום את כל מה שאפשר כדי להביא את משיח.
אבל גם לזכור שכבר עכשיו אנחנו קשורים אליו.
לזכור שגם היומיום שלי קשור לקב"ה, וחלק ממה שה' רוצה ומחכה לו, זה גם שיהיה לי טוב.
ה' מחכה לראות גם שאני ישנה טוב, אוכלת נורמלי. הוא רוצה שיהיה לי טוב עם חברות, שגם היומיום שלי יהיה הכי טוב שיש.
או במילים אחרות "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח". גם הזמנים שהם סתם חלק מימי חיי ולא עשיתי בהם שום מצווה מוגדרת, הם משהו שמביא את משיח.