תפריט
והפעם: לחץ חברתי
שונאת להרגיש קציצה.
לשבת באמצע מבחן בהיסטוריה שמסכם את החומר מבריאת העולם עד למה שקרה לפני 5 דקות, לכתוב בשיא המרץ את מה שאני זוכרת או את מה שאני חושבת שאני זוכרת, ואז לשמוע "פסססט" ופנטומימה מטופשת שמנסה להדגים את השאלה מה הטורקים עשו בארץ בעת עליית הבריטים לשלטון (למקרה שלא ידעתן, פנטומימה של טורקי זה שפם ותרבוש, ופנטומימה של בריטי זה כוס תה) ולנסות להתעלם ושוב להתעלם מלגלות תשובה באמצע המבחן, ואז לחטוף נזיפה מהמורה בגלל שהרמתי את הראש מהמבחן- זה לצאת קציצה!!!!
ללכת לקנות שמלת שבת עם חברות, ולשמוע מחמאות כמו "יאאא זה נראה כאילו תפרו את השמלה בשבילך" ולדעת שהשמלה הזאת קצרה צמודה ושקופה ולא עוברת חלק שום סעיף מהתקנון של רבני חב"ד, ולהחזיר את השמלה על הקולב ולהגיד "לעע זה לא הטעם שלי אני מחפשת סגנון שונה" ולשמוע מהחברות תגובות כמו "את פראיירית השנה שאת לא קונה את השמלה הזאת"- זה לצאת קציצה!!!!
למצוא את עצמי במסיבת יום הולדת לחברה שמבוססת כולה על הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך", אממה, החלב הוא לא בכשרות שאני אוכלת, ואני צריכה לאלתר ולהסביר לכולם שאני בשרית בטעות כי ברוב טפשותי אכלתי קציצה לפני שיצאתי מהבית- זה הכי הכי לצאת קציצה!!!!
אוף. כל כך מעצבן. למה זה ככה?
אם תשאלו את המורה שלי, או אפילו את מושקא אחותי (כשזה בסיטואציה שנוחה לה כמובן) תשמעו משהו כמו: "ניסיונות בונים אותנו" או "זאת העבודה האמיתית שלנו, וככל שזה יותר קשה, ככה זה יותר משתלם".
צודקות, אבל ארררר זה כזה מעצבן! אוף!!
בכללי אני נמצאת בגיל כזה שאני מסכימה עם הרבה דברים, אולי אפילו עם רוב הדברים אני מסכימה, אבל לצערי הרב יש לי נתק בין השכל ללב. אני לוקחת כל דבר ללב, ואז למרות שאני מסכימה בשכל לדוגמה שיש שמלות שאמנם הן יפות, אבל גם לא צנועות, אז הלב פתאום מתעורר ועושה לי כל מיני ריגשי כזה.
אווףףף. מה יהיה?!
אני אגיד לכן מה יהיה…
בסוף אני עומדת במבחן של מאזניים. מה יותר משתלם לי- לעשות מה שהחברות אומרות, או מה שהשכל מבין?
וכמובןןןן שתמיד זה אותו סיפור. אם אני בוחרת לפי השכל, אז אני צריכה להתמודד עם הקטע החברתי (כמו: "למה את עושה את זה?", "לא באמת צריך..", "עזבי אותך זה בקטנה") וואיייי איך אני שונאת להתמודד עם זה!!!
ו.. אם אני בוחרת לפי הלב, אני צריכה להתמודד עם המצפון.
בואו נבהיר דבר אחד חשוב: מצפון זה יצור קטן ומעצבן שיושב על הלב, למרות שהוא שייך לשכל בעיקר, ואז הלב מרגיש שהוא הולך להתפוצץ. עכשיו נכון שהמצפון מגיע ממקום טוב, אבל הרגשות שהוא מביא איתו ממש קשים ומעצבנים. ככה אני מרגישה את המצפון שלי.
אוף.
קלטו מה שמתי לב, מילת המפתח כאן היא "אוף". זה באמת מתאר את המצב בצורה הכי טובה שיכולה להיות.
אוף אוף אוף.
מה עושים? זה עובר מתישהו?
בא לי להיות עצמי ולעשות את מה שנכון לעשות בלי להסתכל על הסביבה ולחשוב "מה יגידו".
בא לי להיות שלמה עם ההחלטות שלי. להחליט בידיעה שעשיתי את הדבר הנכון גם אם הסביבה חושבת אחרת.
בא לי שכל צומת בחיים שלי יהיה ברור ובהיר (בדקתי חבר'ה, צומת זה זכר ולא נקבה)
מה עושים?
למישהו יש תרופה לזה? אפילו אם זה כדור, אני אנסה לבלוע אותו (אני לא יודעת לבלוע כדורים אבל בשביל זה אני מוכנה לנסות).
אשמח לשמוע…
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
19 תגובות
כתבת את זה במצב רוח רע?
מרגישים את האוף שלך
כמו תמיד ריתקת.
עם מישהו מוכיח לי שזה עובר, אז זה שווה את זה, ואם לא אז?
(יש לך כתיבה מדהימה, כיף לקרוא:)
היי שותפיתת
איך היה המחנה
היי ג'ינג'ית?
איזה כיף שאת מתעניינת
היה מטורף.
אני בלי קול, אז נס שאפשר להתכתב:)
מי שחוזרת ממחנה עם קול זה חמור מאוד מאוד אז מזלך??
בכול מקרה כיף לשמוע שנהנת אני התכזבתי משלנו ברמותת
למה התאכזבת?
איפה היה שלכן?
תקשיבו משהו שקרה לי:
היינו בטיול ואני חיכיתי לחברה שלי פתאום ראיתי שתי בנות, התחלנו לדבר ואז שאלתי אותן איפה הן לומדות הן אמרו לי בצפת משהו חיה לא זוכרת, שאלתי "חבדניקיות"? הן אמרו שכן, ושקוראים להו רבקה לשתיהן, לא העזתי לשאול אותן על האתר אבל מעניין אם הן פה?
יווו שותפית לי זה קרה עם סמינר שלם פגשנו את כול הסמינר בירושלים ואמרו לי שהן חבדנקיות(מודה חברות שהייתן נראות לי עם אף למעלה וקיבלתי כזה "איתן אני מתכתבת"??)
קיצר היה באלי לשאול אותן אבל מכוון שאני בתיכון ליטאי אז….
בכול מקרה שלנו היה מחנה מלא פספוסים בכול מקום היינו אבל כמה דקות אחרי הקצ'??
וגם שם שמתי לב כמה בנות בודדות יש במחזור?
אני לא הלכתי למחנה ??
רציתייייייי
את פשוט מותק!
אמאלה
הזדהות.
והכתיבה שלך.. אין דברים כאלה❤
שתדעי שזה ממש כיף כל פעם מחדש להיכנס לאתר ולראות שיצא עוד פרק של גיל ההתברגותת??
ואי שזה פשוט תרופה להעלאת מצב רוח הבלוג הזה!
היליי מוכשרת שכמותךך:))
וואי שאת מהממת
התמודדויות לא קלות אבל אם לא היה אותם כנראה שלא היה טעם לחיות..
תשאלי את מי שאין לו גבולות
מסכנים מי שלא שומר תומ"צ הם ממצים את החיים בגיל ממש צעיר.. ואז מחפשים משמעות והלוואי שימצאו את דרך היהדות ולא שטויות אחרות
וואוו
את מוכשרתתת
אעע הילי קציצה אחתת
אהבתי ממש!!
והחיים הם אוף אחד גדול, כבר הגעתי למסקנה הזאת.
חחח רק אני לקחת רציני תעניין נראה לי..כי הרבה נהנו פה:)
כאלו מה באמת עושים כשאת בוחרת באמת אבל את לא שלמה עם וזה וזה לא מגיעה עם שמחה ובלב שלם?
כשאני חיה חיים אמיתיים אני אמורה להיות שמחה?
או שבעניין של אמת אין רווח והפסד, עם אמת הולכים עד הסוף? גם כשזה קשה ולא מספק?
אין, גאון
וואי וואי וואי!
חתיכת אלופה!
זה מה שאת!
תקשיבי נקרעתייייי בפסקות הראשונות!
ואני מצטטת:
"זה לצאת קציצה!"
תקשיבי את טובה!
ובכללי איך שזה נשמע, זה טובבבב
אין עלייך!
טוב שאת כאן
צומת זה זכר? מה?????? כתבת את זה בשביל שיהיה משהו מצחיק או שבאמת זה זכר?
חח ואגב את כותבת מהמםםם
מעניין אותי רק בת כמה את..? אם זה לא מסווג..
את כותבת מדהים!!! קראתי את כל הפרקים מההתחלה ופשוט רותקתי! כשרונית מאד!
מכירה את הנסיונות האלו… לפחות עכשיו יש לי שם בשבילם – "קציצות קרציות" 🙂