גיל ההתברגות / 10

והפעם: מה כולם עושים?

לפרק הקודם

לפרק הבא

מה עושים ביום של צום???

שולי המליצה לי למרוח לקים מוזרים על הציפורניים ברגליים ולהוריד, כי זה מעביר יופי טופי את הזמן, וגם הריחות של הלק והאציטון מנקים את המוח ועושים לו ריסטארט.

אבל כשפתחתי את הלק הריח עשה לי סחרחורת, וחשבתי לתומי מה אני הולכת לעשות בשעות הקרובות עד שיוצא הצום.

אז באינסטינקט טבעי פתחתי את הטלפון, לחצתי על וואטסאפ והתחלתי לדפדף בין הסטטוסים השונים, ומסתבר שהתשובה הייתה שם. איך נפלתי לשטויות של שולי?

מסתבר שבזמן צום צריך לעמוד במטבח ולהכין אוכל גורמה לגדוד של חיילי אצולה מפונקים. לא ידעתי על המנהג הזה, אבל אם כללללל הסטטוסים בוואטסאפ מפוצצים בסוגי אוכל שלא מביישים מסעדות מישלן מדופלמות באירופה, סימן שגם אנכי הקטנה חייבת לעשות את זה.

אז הפשלתי שרוולים, והתחלתי להכין (או לפחות לנסות להכין) את כל מה שהבטן שידרה לי שהיא רוצה. אה, והבטן שידרה לי שהיא רוצה הרבה דברים.

.
אז התחלתי בלהעמיד סיר של תפוחי אדמה (למוקרם) סיר של פסטה (לרוטב רוזה) ובצק (לרוגעלך קינמון). ואז לטגן בטטה צ'יפס (לסלט חסה) להמיס שוקולד מריר לגנאש (של העוגה) להקפיא חלב (בשביל אייס קפה) ובין כל הפעולות האלה הרגשתי שאני ממש מבינה את התלונות של דודה בתיה. זה באמת כואב שנתפס הגב והיא לא סתם חופרת על זה כל כך הרבה! וואו, הגב שלי היה שבור לגמרי, וזה עוד לפני שהתייחסתי לרמת הסחרחורת והצמא שהרגשתי בגלל הצום.

וחשבתי לעצמי, "דבילית שכמותך, למה את עושה את כל זה? בשביל מה כל כמויות האוכל? למה אי אפשר להסתפק במשהו יותר פשוט?" אבל הוואטסאפ הזכיר לי שזאת הנורמה, וזה מה שכולם עושים ומראים. אז גם אני צריכה ליישר קו עם כולם.
.

בשלב מסוים מושקא נכנסה למטבח ושאלה "בשביל מה כל האוכל הזה? מה אנחנו גדוד של חיילי אצולה מפונקים?" (כן, אנחנו חושבות אותו הדבר…) או אז הסברתי לה שאם היא תסתכל בוואטסאפ היא תראה שזה המנהג וכך צריך לעשות.

היא הסתכלה, הבינה את הלך הרוח, והתחילה להגביר הילוך. היא טיגנה בצל עם פטריות בדביל המוקרם (אעאע איזה ריח זה עושה) התחילה לגרד עגבניות בשביל הרוטב רוזה (אני יכולה לאכול את זה גם ככה מרוב רעב) המיסה על אש נמוכה סוכר חום וקינמון (זה עשה לי ריר בפה כמו של פרה ברפת) חתכה חסה ושאר ירקות (מעולם ירקות לא עוררו בי כל כך הרבה תיאבון), העבירה בנפה קמח קקאו וסוכר (הלוואי ויכולתי לשבת שם בתוך הקערה), טחנה במכונת שייק את תערובת האייס קפה (והרעש של המכונה היה כמו מנגינה מיוחדת)

.

ככה עברו להן כמה שעות טובות, ורבע שעה לפני צאת הצום, אמא שלי התעוררה לריחות מדהימים אבל…. למטבח עמוס בכלים מלוכלכים.

בלי הרבה דיבורים, אמא פתחה את המקרר והראתה לנו סירים שלמים ומלאים של אוכל שנשאר משבת.

"אין שום דבר רע בלפתוח את הצום עם עוף, אורז, קציצות, מרק ותפוחי אדמה" היא אמרה. ותכלס היא צודקת.

"ואין שום עניין לסיים את הצום שמבטא את תחילת החורבן עם כמויות של אוכל חגיגי" היא אמרה. ותכלס גם בזה היא צודקת.

אבל עם כל הכבוד ל"צודקת", יש כבר כמויות של אוכל מוכן מדיף ריח רענן. אז פתחנו את הצום עם המווון אוכל שבזה הרגע הוכן.

אבל… אם לא תיעדת- לא היית.

מיד התחלתי לצלם מקרוב ומרחוק, עם פלאש ובלי, עם טשטוש ועם מיקוד את כל האוכל. אבל מסתבר, שאם עד עכשיו חשבתי שעבדתי קשה, לא עשיתי בנתיים כלום.

.

בתורת הסטטוסים פרק א' פסוק א', כתוב שעל התמונה להיות ברורה, מגרה, וספק מבטאת את המציאות.

אז בעזרתה של מושקא (הוי מי אני בלעדיה?) התחלתי לצלם מקרוב את הבטטה צ'יפס המהוללת על מצע חסה עגבניות שרי בצל מקורמל כרוב לבן ורוטב אלף האיים. אבל מסתבר שהבטטה המהוללת נוטפת שמן, אז צריך לעבור איזה קורס צילום מזורז בשביל לשפר את המראה שלה.

כנ"ל למוקרם תפוחי האדמה שהיה חייב טאץ' אפ בגלל שהיה חתוך לחתיכות גדולות מידי ו"זה נראה מוקרם שנעשה במדינת עולם שלישי" (מושקא)

גם האייס קפה היה צריך כוס מיוחדת עם קצפת ופצפוצי שוקולד למעלה.

על הפסטה רוזה שלא נדבר. מסתבר שבישלנו את הפסטה הלא נכונה (פפיונים) ופעם הבאה צריך לבשל את סוג הפסטה הנכון (צינורות. וההסבר הוא שכך נכנס יותר רוטב בפסטה).

וכו' וכו' וכו'.

.

 
אז אחרי משהו כמו חצי שעה של צילומי כלה בוטיק לאוכל, הגיע הזמן להעלות בשעה טובה ומוצלחת את התמונות לסטטוסים.
אז זה התחיל מתמונה בתוספת הכיתוב "מי שלא היה בסיום צום בביתנו לא ראה שמחה מימיו"

ואז הוספתי תמונה נוספת ומתחתיה כתבתי "ארוחת ערב סטנדרטית"

ותמונה נוספת התווספה בצירוף המשפט "אוכל זה החיים".

השתקתי את הפלאפון (כי ידעתי שהוא הולך להיות עמוס בהודעות מפרגנות, כזו אני, מגניבה ופופולארית) והתחלתי לאכול ולהעמיס לצלחת כמויות של אוכל כאילו לא אכלתי שבוע.

ובסיום הארוחה, כשהבטן שלי התפוצצה וחשבתי לעצמי שחצי ממה שבישלנו היה טעות, וחצי ממה שאכלתי היה גם כן טעות, כי אני לא מסוגלת לזוז מרוב אוכל. אז פתחתי את הפלאפון, עניתי לאי אילו הודעות מפרגנות.

ואז אמא שלי אמרה שעם כל הכבוד לגב הכואב שלי, הכלים מחכים ליחס בכיור.

וכששטפתי כלים, המים זרמו, והמחשבות התחילו להסתדר (כמו במקלחת), הבנתי שלכל הסיטואציה הזאת, של אכילה מופרזת אחרי צום ותיעוד התהליך בריש גלי, יש מילה אחת.

חזירות.