אין דלת לאהבה /2

מבוסס על המאמר ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״ תש״כ

לפרק הקודם

זאת היתה ההקדמה שהיא לא באמת הקדמה אלא משהו שלם ורחב בפני עצמו וסתם הבאתי כתירוץ את זה שזה הקדמה.

עכשיו לשיר השירים.

אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי, אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר;

(מתוך פרק ה׳, תעשו דבר טוב ותקראו אחר כך את כל שיר השירים בעצמכן)
שעת לילה, השמיים זרועים כוכבים.

אני כבר שוכבת במיטה ועוד שניה כבר חולמת.

דפיקות. נכון מעצבן? עד שכמעט נרדמתי! מחליטה להתעלם ולא לפתוח.
אבל הדפיקות ממשיכות. ואז אני שומעת אותו, החתן שלי, מדבר אליי מעבר לדלת: ״בבקשה, תפתחי לי, אהובה, הטל בחוץ מרטיב אותי, אני רוצה להיכנס…״

ובאמת, אין לי כח. נכון שאכפת לי ממנו והכל, אבל אני עייפה ועכשיו לא בא לי. אני צועקת לו מהמיטה: ״אני לא יכולה לפתוח, כבר התקלחתי, הלבשתי פיג׳מה, ואם ארד לפתוח לך הרגליים שלי יתלכלכו מהבוץ!״ (שלמה המלך כותב, דמיינו את הרצפות הסטנדרטיות בזמן הבית).

אז הוא צועק לי בחזרה מתוך החושך בחוץ: ״אבל בבקשה, אני רוצה להיכנס אליך, אני לא רוצה להישאר בחוץ, קר כאן, איתך טוב לי״!

אני נאנחת, מחזירה ״לא״ בקול וסותמת אוזניים. אין לי כח לרגשנויות.

כמה שניות של שקט, אני תוהה מה קורה שם מעבר לדלת, הוא הלך? באמת עזב?

לא, הוא מוריד את הידית, מבקש בלי קול להיכנס. ואז, מתוך הרצון הבוער שלו אליי, הוא משחיל אצבע קטנה אל חור המנעול בנסיון לפתוח את הדלת לבד.

אני שומעת את זה, ומתחילה לבכות. לא ידעתי שעד כדי כך אכפת לו. רגשותיי גואים אליו, כל המעיים שלי מתהפכות מאהבתי, וכבר לא משנה לי מהרצפה המטונפת, אני רצה אל עבר הדלת, מסובבת את המנעול ופותחת. אבל… ברגע הזה הוא מסתובב ובורח.

לסיפור הזה יש המשך, אני יוצאת לחפש אותו ברחובות ומבקשת מבנות ירושלים להגיד לו שאני חולת אהבה, ויש גם סוף טוב. אבל נתמקד בקטע הזה.

אני ישנה וליבי ער

כולנו בגלות ישנים שינה עמוקה עמוקה וחולמים את החלומות הכי מוזרים ולא הגיוניים שיכולים להיות. ככל שאנחנו ישנים חזק יותר החלומות הזויים יותר, אבל כולנו יודעים טוב שגם האחות שמדברת הכי הרבה מתוך שינה בבית ב״ה חיה ונושמת גם כשהיא ישנה.

גם אנחנו כולנו חיים בתוך הגלות הזו, ובכולנו פועם לב יהודי חם וער.

בכל זאת, בקשר החיצוני, אנחנו מחולקים לדרגות. יש יהודים שבאהבתם להקב״ה הם ׳אחות׳ – הקשר יהיה קיים תמיד, ללא תנאי, על אפי ועל חמתי. כמו האהבה המסותרת שלי לה׳.

אחר כך יש גם ׳רעיה׳ – אני שומרת תורה ומצוות והכל, אבל אתן יודעות, לא תמיד אני מרגישה את האהבה שלי כלפי העניין.

גבוהה יותר נמצאת דרגת ה׳יונתי׳ – הסתכלתן פעם על יונות? איזה יפה ואצילי הן פשוט עומדות אחת מול השניה ומסתכלות בעיניים למשך שעות. הראייה הזו מבטאת את עצם התענוג בקשר שלהם, והיא מרגשת.

הכי גבוה זה ׳תמתי׳ – תמה, שלימה. האהבה הנצחית, שהושגה אחרי עמל ויזע ודם. כשאנחנו כבר יושבים על ספת העור בבית שסוף סוף בנינו ועיצבנו לבד, הבית שדפקנו בו מסמר לקיר וטיפחנו בעשר אצבעות.

למרות כל הדרגות,

קול דודי דופק: פתחי לי

הלב, הוא תמיד בשלימותו, לא משנה באיזו דרגת אהבה ׳חיצונית׳ אנחנו אוחזים.

כי בעצם, אנחנו תמיד קשורים להקב״ה, הרבה לפני שהיה פה בכלל משהו. עד כדי כך שהוא בא ודופק וצועק לנו בכל הדלתות והחדרים הנעולים: תפתחי, תפתחי לי!

׳פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם׳.

חשבתן פעם איך בכלל אפשר לפתוח פתח בגודל של חוד מחט? זה בכלל לא פתח, זה הרי כל הקטע של החוד. אז מה זאת אומרת?

בדיוק זה. דווקא שאין שום פתח. לחוד הזה אין שום שטח. זו נקודה בעלמא, בלי שום התפשטות, בלי קישוטים. זה פשוט ׳זה׳;

מסירות הנפש שהקב״ה רוצה מאיתנו. את העצם. להתעלם מכל הדברים מסביב, מכל הדרגות שלכאורה אנחנו נמצאים בהן, להתייחס לנקודה העצמית שבה אנחנו קשורים להקב״ה, ומשם לפעול. כדי שהנקודה הזו תבדיל את מחיצת הברזל שמפסיקה בינינו לבין אבינו שבשמיים (ובלב).

ואחרי הנקודה הזו שנמסור להקב״ה ופשוט נגיד ״אני שלך״, הוא ישר ישפוך עלינו את הטל – שפע טוב ואור מלמעלה באין ערוך לעבודה שלנו כאן למטה.

אבל…

אנחנו – עייפים ושבורים, מורטים את עצמנו בתוך החיים יום יום, וכבר אין לנו כח, ה׳, באמת סליחה אבל די. כמה אפשר.

הדיבורים האלה גבוהה גבוהה לא מדברים אלינו. אנחנו לא מבינים את השפה הזו.

פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה

ריבונו של עולם, מה אתה מדבר איתי על דרגות גבוהות, על אהבות כאלה, מעשים כאלה נעלים?

אני לא שם, אני לא!

אתה כנראה לא מבין מי אני, איפה אני אוחזת, מה המצב האמיתי שלי, אם זה מה שאתה מבקש.

אתה מדבר איתי על להרגיש אליך אהבה, אבל תבין, אני כבר בכלל לא מרגישה, הלב שלי אטום, האדישות עטפה אותי. אפילו בלבושים שלי – במחשבות, בדיבורים, ועד למעשים – אני לא איתך.

אתה לא רואה מה אני לובשת? לא רואה איך דיברתי לאמא שלי? לא שמת לב למחשבות האסורות שלי מתחת לשמיכה?

אני רחוקה רחוקה… חבל שתצפה ממני לבוא לפתוח לך את הדלת. ומה כבר יש לך לרצות בי.

כבר שכחתי את הבסיס ממש בקשר שלנו, את הדרך הפשוטה והתמימה, אין בי כלום. עדיף שתלך.

ואתה יודע מה, באמת ניסיתי. תמיד אמרו לי שאם אתאמץ יותר – אצליח. וזה לא נכון, אני באמת התאמצתי, באמת רציתי! הקב״ה, תאמין לי, אני ניסיתי הכל, לא סתם אני אומרת, אבל תראה בעצמך את התוצאה… זה חזק יותר ממני.

אנחנו דור טועה, דור שלא יודע כלום, אבל אנחנו לא טועים בדווקא. איננו ילדים רעים שמחריבים הכל לפני שהתחלנו לבנות. אנחנו רוצים באמת להיות טובים, ורק לא יודעים איך. מי כמונו יודע כמה מתסכל להיות במצב הזה.

והקב״ה יושב על כיסאו, וכל צבא השמיים לימינו ולשמאלו, מלאכים של חסד ומלאכי גבורה.

באה מידת הדין לפני הקב״ה ואומרת לו:

רחצתי את רגלי, איככה אטנפם

ה׳, למה לך לרדת לרזולוציות נמוכות כאלה, ללכלך את עצמך בגלל הדרגות התחתונות שהבנים שלך נמצאים בהם? עזוב אותם.

נכון, אתה רצית לשכון בתוכם, אתה רצית שתהיה לכם דירה יפה למטה, אבל אתה רואה – זה לא הולך לפי התוכנית.

אתה ביקשת, אתה ניסית והתחננת, והם עדיין לא מקשיבים ולא עושים את רצונך.

אם לא יוצא מזה כלום, למה אתה סתם סובל? תשכח מהסיפור, תשכח מהם! עבור הלאה.

ואני חושבת שהקב״ה נורא בוכה כשמלאך הדין אומר לו את המילים הקשות האלה

(למה נראה לי? כי כשהרבי מספר את זה בתוך המאמר, הרבי בוכה מאוד).

ואיך ה׳ עונה לאותו מלאך גבורה, לאותו יהודי שאומר להקב״ה בקול ענות חלושה שישכח ממנו, שיעזוב את התקווה לקשר ביניהם?

דודי שלח ידו מן החור

הקב״ה לא מתחשב בכלום, לא מקשיב לשום מלאך, לא מאמין למילים שלי ולרפיון הידיים מצידי, ומתוך האהבה הרבה והעצמית שלו הוא מוכן לעשות את הצעד הראשון אל הקשר.
הוא אפילו לא מחכה לפתח שלי כחודה של מחט, אפילו על זה הוא כבר מוותר. ולמה? כי הוא כל כך רוצה, כל כך רוצה שכבר נהיה ביחד.

אז מה הוא עושה? מנקב בשבילי את החור, מחורר לבד את מחיצת הברזל שבינינו, ואז הוא שולח בה את ידו.
גם יהודי ששכח הכל, גם יהודי שעזב הכל הכל, שלא יודע איך לבוא לדרך הבראשיתית של התורה והמצוות,

ואת יודעת מה – גם יהודיה כמוך וכמוני, שלא עזבה הכל, אבל התייאשה כבר מחצי, ומדדה בקושי אחרי החצי השני שהיא עוד איכשהו מחזיקה ביד, יהודיה שכן מנסה ובכל זאת נופלת חזק וכואב – גם יהודי כזה הקב״ה מחפש.

דופק אצלו בדלת ויורד אליו לדרגות הכי הכי נמוכות שלו, ומעניק לו את כל האהבה שבו.

ומעי המו עליו

הלב הוא חלק מבני המעיים במערכת העיכול. הפעולה האינסופית הזו מצד הקב״ה משפיעה על הלב בין אם הוא מבין ובין אם לא, עד שזה חודר גם במעיים, אל תוך מערכת העיכול שמפרידה בין הפסולת לבין הטוב. לשם הקב״ה מגיע בתוך כל אחת מאיתנו ומשליך החוצה את כל הרע.

וזה קורה, לכל יהודי ויהודיה. ואם הוא לא מרגיש את זה, שידע שזה בכל זאת קיים, והגלות הצליחה להסתיר אפילו את זה. רק שיזכור, הקב״ה כן הגיע קרוב אליו, גם אם הוא לא יודע מזה, וכן הולך איתו יחד לכל מקום, תמיד.