אחרי ההבנה השכלית מול הים, אחרי שדברים התחילו להתיישב אצלי בראש, התחלתי פשוט לעשות בקבלת עול.
לעשות. לעשות.
לעשות, בלי להבין! בשונה ממה שהרגלתי את עצמי עד עכשיו, לא לעשות אם אני לא מבינה..
זה היה קשה, מלחמה קשה עקובה מדם, עם הרבה נפילות וקימות, נפילות וקימות, בצורות ובסגנונות שונים
וכל פעם להזכר מה אני עושה, ולמה זה ושבסך הכל אני רוצה חיים מאושרים קודם כל לעצמי. אחר כך לבעלי, ולילדים שיהיו.
והמלחמה במחשבות, אוי איזה מלחמה.
שוב הקולות האלה 'את לא שווה כלום', 'את לא יכולה כלום', 'אף אחד לא אוהב אותך' 'בשביל מה כל זה בכלל לא בטוח שזאת האמת…'
ועוד ועוד כיד הדמיון ה(לא) טובה..
וכל פעם שבאה מחשבה של שליליות, להלחם איתה לענות לה, להאיר את המחשבה באור הנכון,
'אני כן שווה, והרבה !' ' יש לי יכולות שאין לאף אדם בעולם, עובדה, שהשם ברא אותי' 'השם אוהב אותי, הרבי אוהב אותי, אני אוהבת את עצמי ויש עוד הרבה אנשים שאוהבים אותי' 'זה כן האמת, הרי כבר חשבתי על זה ,ויש לי תשובות אם אני דוקא רוצה להתפלסף על זה…'
וככה, עוברים הימים, החודשים, ואפילו שנים,
והמלחמות כדרכם של מלחמות,
אם אני מנצחת וכובשת חלקה ,ולא נסוגה אחורנית ו'מחזירה שטחים' חס ושלום, אז השטח שלי והמלחמה הולכת ונהיית קלה יותר.
3 תגובות
ואוו. ישר כוח.
חסידה על שתי רגליים.
ימדהימה אחת! תודה שאת משתפת ימעודדת אותי גם להלחם עם היאוש!
אתם מרגשות נותנות כח כל פעם מחדש… !