חיוך לא מוכר

רק שזה לא יגיע להורים שלי

לחיי האדימו מבושה. לא חשבתי שהדברים יתגלגלו כך אבל כנראה שדעתי לא משנה ממילא אז זו היתה רק טיפשות לנסות לשנות את דעתה של המורה.
כל מה ששמעתי אחר כך היה " מנוחי, צאי מהכיתה!" הצעקה של המורה הדהדה בחלל הכיתה ואני קמתי ויצאתי מבולבלת מרוב מחשבות שעברו לי בראש.

התיישבתי על הספסל בחצר וניסיתי לעשות קצת סדר במחשבות שלי אבל לא הצלחתי. תבשיל המחשבות רק התערבב יותר והתחיל לכאוב לי הראש ורקותיי פעמו בכאב.
הבושה שחשתי לפתע הפכה לפחד. הבנתי שהסתבכתי וההתחצפות שלי למורה לא תישאר בגדר סיפור פיקנטי אלא הוא יגיע למנהלת ומהר מאוד גם להורים שלי. נרעדתי. זה מה שהיה חסר לי, שיתקשרו להורים שלי להודיע להם שביתם הצדיקה סוררת. הם לא ישתקו על זה וחיי יהפכו להיות תחת מעקב צמוד, כמו של אחי דוד. אחחח פשוט מתסכל!

אני בד"כ הילדה הכי שקטה בכיתה שעושה מה שהמורה אומרת לא מתבלטת יותר מדי ומעולם אבל מעולם לא התחצפתי לאף מורה בכל אחת מתשע שנות לימודי בבית הספר . אבל הפעם המורה חנה פשוט הגזימה! היא צעקה על תמר על זה שלא עשתה שיעורי בית כאילו היא לפחות לעסה מסטיק והייתה עם אוזניות עם שירים מהפלאפון.
לא יכולתי לשתוק, פשוט לא יכולתי! קמתי ואמרתי למורה את דעתי על העוול שנעשה על ידה לתמר. והיא? הוציאה אותי מהכיתה.

למה עשיתי את זה? זה היה חוסר אחריות מצידי. להורים שלי לא חסר צרות מכל סוג שהוא והם חווים את צער גידול בנים היטב. לא רק אחי דוד אלא גם אחי שמואל לא חסר לו. המורה שלו מתקשר לאבא שלי לפחות פעם בשבוע להודיע לו על השעיה של שמואל. אני כל כך מרחמת על הוריי, לא פעם ששמעתי את הבכי של אמא שלי מסתנן מתחת לדלת חדר ההורים. ועכשיו אני גם מוסיפה לצערם. הרגשתי נורא אבל ממש. כאב הראש שלי איים להעביר אותי למצב מאוזן ולמזלי בדיוק נשמע הצלצול לאות הפסקה אז נכנסתי לכיתה ושתיתי מים.

בתחילת השיעור שאחר כך, שהיה שיעור עם המורה רבקה, ראשה של המחנכת שלי הציץ מהדלת והיא ביקשה בקול מתוק " שלום המורה רבקה, אפשר בבקשה את מנוחי?" זוג עינייה של המורה רבקה נפתח בהפתעה היא מיהרה לענות " כן כן בוודאי. מנוחי?" והיא פנתה אלי מוודאה שאני בכיתה. יופי של העמדת פנים, חשבתי לעצמי במירמור, הצגה יפה ביימו רק עבורי.
קמתי באיטיות. ליבי פעם בחוזקה וניסיתי להרגיע את עצמי. יכולות להיות מליון סיבות בערך לזה שהמורה נחמה קראה לי אבל לא היה לי ספק שזה קשור למה שקרה עם המורה חנה.
יצאתי מהכיתה וסגרתי אחרי את הדלת. על פניה של המורה נחמה שכן חיוך, לא מתגרה, חיוך מסוג שונה שלא הכרתי.

"נשב בחוץ?" היא שאלה אותי ברכות ואני עניתי לחיוב, כאילו שדעתי תשנה משהו, נוכחתי להבין זאת בשיעור שעבר כבר.
התיישבנו על הספסל שישבתי עליו רק לפני עשרים דקות וכלום לא קרה. היה שקט מוזר ביננו, זה היה כמעט נראה שהיא התחרטה על זה שרצתה לדבר איתי ותאמת, אני מבינה אותה אני סתם ילדה טיפשה ואף אחד לא אוהב לדבר עם טיפשים.

כנראה שהיא שכחה את זה שהתחרטה כי היא התחילה לדבר איתי "מה שלומך מנוחי?" שאלה בהתעניינות כנה.
נבוכתי. איך אני אמור לענות לה? באמת שלא ידעתי אבל ניסיתי את מזלי "אני מרגישה טוב" עניתי בהיסוס.
החיוך על פניה של המורה התרחב ואני נשמתי לרווחה. לא יצאתי טיפשה.
"הבנתי מהמורה חנה שהיתה לך תקרית איתה בשיעור שעבר" אמרה המורה נחמה וניכר היה שהיא שוקלת את צעדיה.
הצטמררתי. לא ידעתי מה לומר רק עניתי "כן"
קטן וביישני והרגשתי את פעימות לחץ הדם בסוף אצבעותיי.

"את רוצה לספר לי מה קרה?" היא שאלה אותי בעדינות.
לא, לא רציתי לספר לה. רציתי רק שהיא תעזוב אותי ותלך. אבל היא חיכתה לתשובה ולא יכולתי לאכזב את המבט המצפה שלה אז סיפרתי לה מה שקרה, וזהו.
המורה נחמה האזינה בשתיקה ואני יריתי משפטים נזעמים ומתנצלים אחד אחר השני. הרגשתי איך הדמעות עולות ומרטיבות את לחיי בלי רחמים אבל לא הצלחתי לעצור אותן וגם לא רציתי.
המורה נחמה שלפה חבילת טישו ממקום עלום והגישה לי אותה בתנועות איטיות.
אין לי מושג בכמה טישויים השתמשתי אבל מה שבטוח שכשנרגעתי הרגשתי הרבה יותר טוב.

"אני רואה שאת נסערת מנוחי" אמרה לבסוף ואני הנהנתי. "אני מבינה שהרגשת פגועה עבור תמר אבל זה לא מצדיק כזו התפרצות" סיימה.
אני השפלתי את עיניי ולחשתי " אני יודעת".
היא בחנה אותי במבטה, יכולתי לחוש את זה ואז היא אמרה "המורה חנה מצפה להתנצלות, מנוחי" הנהנתי.
"כדאי שתגשי אליה בהפסקה" הנהנתי.
"אני מקווה שזה לא יקרה שוב" הנהנתי בפעם השלישית.

אני אעשה הכל כדי שזה לא יגיע להורים שלי כי באמת שאין לי כוח לשיחת תוכחה וחקירה יומית שיהוו תוצאה הכרחית מהמקרה.
הרמתי את עיניי והן נתקלו בעיניים של המורה נחמה. מיהרתי להסיט את מבטי ממנה, לא רציתי שהיא תראה שאני חלשה. אבל המורה נחמה המשיכה לנעוץ בי מבט ובסוף החזרתי לה את שלי. הרגשתי שהיא חודרת לתוכי וקוראת את מחשבותיי, לא יכולתי יותר והתקתי את מבטי ממנה. זו היתה תחושה מזעזת, לא נעים שאתה נהיה שקוף, כל החולשות, התאוות והרצונות שלך חשופים.

"מנוחי" היא התחילה בקול שקט ואימהי, "אני רק רוצה לומר לך שאני חושבת שאת ילדה מאוד מיוחדת. ישלך תכונות מדהימות, העדינות שלך והשקט הפנימי שלך פשוט מקסימים".
היא סיימה את דברי החנופה שלה רק משום מה הם נגעו עמוק בתוכי וליטפו לי את הלב. שתיתי אותם בצמא. זמן רב שאיש לא אמר לי דברים טובים כי חברות אין לי הרבה כי אני שקטה מדי לטעם בנות הכיתה שלי וההורים… עסוקים בהכל חוץ ממני ומה שאני שומעת מהם זה רק נזיפות.
"תודה" לחשתי במאמץ והיא רק חייכה את החיוך ההוא שלא הכרתי.
"אין בעד מה." היא קרצה לי בידידות.
משהו בלב נפתח לי. אני לא יודעת להגדיר אותו אבל אני רק יודעת שחיוך הלא מוכר ההוא היה חיוך של מתיקות אמיתית.