נשבר לי

זהו אני את ההשתדלויות שלי סיימתי!!!
נמאס לי. נשבר לי. איך אני עומדת לשרוד עוד חצי שנה??
כל בוקר לפתוח עיניים למלחמה היומית. הסיוטית. לאחר כמובן לתיכון, לנשום עמוק לפני שאני נכנסת לכיתה לסיוט היומי
מורות אתן מבינות בכלל?? מבינות שקשה לי לשבת על הכיסא? שאני מתפחלצת מלשבת עשר דקות רצוף?? לא אתן לא מבינות!! רק עסוקות בלספור לי את הזמן שאני נמצאת בחוץ ולצעוק עלי אחר כך.

אתן יודעות כמה אני נלחמת עם עצמי כדי כן לשבת בשיעור? כן הרבע שעה האומללה הזאתי היא גם כן סיוטית בשבילי אז תעריכו את מה שאני כן מצליחה לעשות.
יש לי קשב וריכוז זה ידוע לי, לא לכם. אולי אתן מנחשות. אבל די אני לפעמים מרגישה שאני פשוט משתגעת, מתפחלצת לא יכולה יותר בכיתה וחייבת לצאת לקום לעשות משהו.

בזמן האחרון התחיל להימאס עלי המלחמה עם עצמי לשבת בכיסא, לצוות על עצמי 'תפסיקי לזוז' 'תפסיקי מה יש לך' נמאס אז פשוט אני לא נכנסת אליכם מלכתחילה למה להיכנס לנסות כן ללמוד רבע שעה באמת במאמץ עילאי עם קריעה עצמית ואז לקבל צרחות על כל שאר השיעור שלא הצלחתי למה? מעדיפה להישאר בחוץ שם יותר טוב לי מבפנים

אני רק לא מבינה איך אני אמורה לשרוד ככה חצי שנה שאני מרגישה כלומיניקית. אפס.
לא כיף לי להיות מהאלה שכל היום בחוץ אבל אין לי ברירה אני מרגישה שאני נחנקת כבר, פשוט נחנקת.

השיעורים של המחנכת היו היחידים שבהם הצלחתי באמת ללמוד היא מלמדת מיוחד ומעניין בטרוף, גם שם זה היה מקסימום חצי שיעור+ טיולים בחוץ. אבל עכשיו הייתה העברת מקומות ואני, בקצה הכיתה המקום שהכי מנותק מהשיעור ליד ילדה שרחוקה מללמוד.

בהעברת מקומות בנות שקשה להתרכז וללמוד מאחורה או שחשוב לקדם אותם שמים מקדימה, והבנות או שמיואשים מהם או שחיפשו איפה לתקוע אותם ולא משנה ממש איפה תוקעים שמים בחורים בקצה הכיתה והרגשתי כל כך אפס ששמת אותי שם. באמת לא רואים את המאמץ שלי? איך אני קורעת את עצמי כל כל כל יום מחדש?
לקחת ממני את הרצון לעשות את המקסימום שלי. שאני כן יכולה.
לקחת ממני את הרצון למלחמה היומית שלי עם עצמי.
די אני מתוסכלת, מיואשת.
ככה הולכת להיראות החצי שנה הבאה שלי?