שאלה אליך. שאלה הכי כנה ואמיתית בעולם…
זה קצת ארוך. וחופר.
אם משעממם אותך את מוזמנת לעזוב באמצע.
ואם לא – אני מודה לך מאד,
כי זה באמת חשוב לי לשמוע, תשובה כנה…
מתוסבכת חמודה שלי.
האמת, שעד שנכנסתי השנה לכיתה י"א לא חשבתי שיש כזה דבר מתוסבכת.
תיעבתי את המושג הזה,
חשבתי ש"מתוסבכת" בתרגום חופשי – זאת מילה שסנוביות משתמשות בה כדי לתאר בה כל בת שניה שהן פוגשות, משום שכל תנועה של כל אחת תמיד מתפרשת אצלהן כ'הערצה'.
לכן לא סבלתי לשמוע את המילה הזאת. מילה של סנוביות…
כל כך לא אני.
אני – ילדה זורמת, שמחה, חברותית מאד, תמיד נמצאת במרכז ב"ה, מלאה בביטחון.
תודה לאלוקים!
עברתי ואני עוברת כמו כל אחת התמודדויות בחיים, רובם דברים שאף אחת לא היתה מדמיינת וכנראה גם לא תדע עליהם לעולם.
אבל ספציפית בתחום החברתי – ה' בירך אותי, כאילו החליט לרפד לי את הדרך המלאה באבנים – גם באור.
החברות, הבית ספר / תיכון, האופי החברותי והזורם שלי, הכושר מנהיגות הטבעי והחזק שלי – כל אלה ליוו אותי הרבה בחיים ועזרו לי מאוד.
עד – השנה, שפתאום לראשונה בחיי נכנסה לתיכון כיתה שקטנה ממני ב- שנתיים.
מה שאומר שבשבילן – אני לא מדי גדולה, לא מאיימת, אך גדולה מספיק כדי להסתכל עליה מלמטה, בהערצה.
וזה בדיוק מה שקרה.
אנחנו תיכון קטן יחסית, לא הרבה כיתות בשכבה, ואפשר לומר שאחרי 3 שנות לימוד בתיכון אין בת שלא מכירה אותי ואת השם שלי (למה, ואיך??? – שתי השאלות שאני שואלת את עצמי כל יום בערך…)
כשאני נכנסת לתיכון – א"א לפספס. כולן יודעות ש- X הגיעה, כולן מכירות אותך, מדברות איתך כאילו את החברה הכי טובה שלהן, כשזו בערך הפעם הראשונה שאת מבחינה בפרצוף שלהן… כזאת אני. זה האופי שלי, התרגלתי, ויש בזה גם משהו נחמד… ב"ה.
אפשר לומר שהייתי יכולה ליהנות מהמצב הזה מאוד – אם לא היתה מתחילה התופעה החדשה השנה, התופעה שתמיד הייתי חושבת שהיא רחוקה כל כך ונמצאת רק בסיפורים.
תופעת המתוסבכות.
תיאור מצב:
כל פסיעה שאת הולכת, יש בנות מכיתה ט' / י' שנמצאות שם, איכשהו.
את נכנסת לתיכון, מברכת את כולן לשלום, בוקר טוב, ומה נשמע? מתקדמת הלאה לכיתה, מניחה את התיק והקלסר.
עד כאן הכל טוב ויפה.
מתיישבת על הספסל בחוץ, ולפני שאת ממצמצת
כמה בנות מט' יושבות לצידך על הספסל.
מה? איך? כמה? למה?
סבבה, זורמת איתן.
מזווית העין אני רואה את חברות שלי מהכיתה קוראות לי לבוא לשבת לידן.
לא נעים לי לעזוב באמצע שיחה בת מט' בדיוק התחילה לספר לי את כל סיפור חייה מא' ועד ת', כל צרותיה, תסבוכיה ובעיותיה בחיים.
עצוב לי לשמוע את זה. בשיא הרצינות והכנות – זה נוגע בי, זה עצוב לשמוע, ויש לי את הרגישות המינימלית לא לעזוב אותה באמצע.
מסמנת לחברות שלי חזרה שאין לי כוח לקום. הן לא מבינות, אבל זורמות וממשיכות הלאה.
נשארתי עם הטטיו"ת.
יום אח"כ הסיפור חוזר על עצמו בצורה קצת שונה.
שוב, הן מקיפות.
בת אחרת ניגשת, בת שכל פעם שאני פוגשת אותה היא דואגת להחמיא לי ולא משנה על מה (מה שיוצר מצב שלפעמים המחמאות קצת יוצאות מהקשרן ואפילו מביכות) אני כמובן מחמיאה לה חזרה ומנסה להמשיך הלאה.
היום, היא בחרה פתאום לשתף אותי בסיפור שהיא כתבה. אני נאנחת בפנים ומורחת חיוך בחוץ.
מה הפעם…
ושוב החברות מהכיתה נשארות מחוץ למשוואה.
וכשאני אומרת סוף סוף שאני צריכה ללכת – בסוף אני מרגישה רע עם עצמי.
ובפעם הבאה שהבת אחרת מבקשת שאני אקרא קטע שלה – אני אומרת בנימוס שאולי פעם אחרת, כי עכשיו אני קצת ממהרת, אבל אני אשמח לקרוא מחר!…
לא קשה לראות שהיא נפגעה.
אני מרגישה הבן אדם הכי רע וחסר רגישות שאי פעם נולד.
בצהריים היא שולחת הודעה, אני עונה לה יפה ומתנצלת, מסבירה את עצמי. בתגובה היא כותבת שוב מחמאה שגורמת לי להסמיק.
בשבילי, ובשבילה.
היא אפילו לא מבינה כמה מביכה היתה ההודעה והמחמאה הזאת, בשבילה יותר מאשר בשבילי…
אני זורמת ועונה לה יפה, שלא תיפגע שוב ח"ו.
אבל אז יום למחרת– – – –
בקיצור, הבנתן את הרעיון.
ואני אפילו לא מדברת על כל הדברים מסביב, על כל המבטים, על כל הניסיונות להתקרב, האלה שטורחות להגיד כמה הן אוהבות אותך, מחמאות מאחורי הגב ולפעמים גם בפרצוף… זה לא נעים לי!!!
אני מנסה לזרום, להתקרב חזרה, אבל כשזה נהייה חונק…
בכללי יש לי פחד שנולד אצלי אחרי הרבה ניסיון לצערי,
פחד מבנות תלותיות, שמחזקות את הקשר קצת יותר מדי, עד שהוא מתחיל לחנוק ממש.
(בין אם זאת היתה בת שמתקשרת לא פחות מ-10 פעם ביום, עד לבת אחרת שהיתה נפגעת בכל פעם שלא עניתי לה להודעה הכי קטנה, וכו' וכו'…
זה דברים שתמיד קורים בשלבים, ולכן כבר פיתחתי חושים להבין מתי הקשר נהייה קצת יותר מדי, קצת לא בריא).
ההבדל הוא שעד עכשיו אלו היו בנות פחות או יותר בנות גילי (חוץ מכמה בודדות, כמו אחיות של חברות שרצו קשר איתי וזרמתי… דברים כאלה בקטנה. אבל מכה כזאת בבת אחת עוד לא היתה לי!)
והשאלה שלי היא – מה אני אמורה לעשות?????
אני שואלת אתכן – איך אני אמורה להתייחס אליכן? איך אני אמורה להגיב לכל זה?
יכול להיות שיהיו בנות שיקראו ויחשבו שזאת בת סנובית, יכול להיות כאלה שיקנאו.
אבל בת שמכירה אותי באמת, בחיים האמיתיים – יודעת כמה זה לא נכון. ואם מישהי מהחברות היתה מכירה אותי באמת – הן גם היו יודעות שאין מה לקנא.
לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף באמת שאני יהיה סנובית קצת…
אם הייתי סנובית, עם האף למעלה – היה לי הרבה יותר קל לא להתייחס לכל הבנות האלה.
הייתי פשוט ממשיכה להסתובב בתיכון, מרימה את האף גבוה, לא מסתכלת עליהן בכלל, לא מעיפה מבט ומחשבה…
רומסת את כולן בדרך.
אבל אני לא כזאת, אני הכי לא כזאת!
ודווקא לכן קשה לי. ממש. ואני מוצאת את עצמי במצב בלתי אפשרי, לא יודעת מה נכון לעשות.
אם זו הייתה רק בת אחת – הייתי זורמת, הכי בעולם.
בעיני הדבר הכי חמוד שיכול להיות זה קשר בריא (!) וטוב ומועיל (!) בין בת צעירה לבת בוגרת יותר, כל עוד זה בגבולות הטעם הטוב – אני אפילו נהנית מזה.
אבל כשזה נהייה כמה בנות ביחד, שמקיפות אותי גם בהפסקות, שלא מרפות, שמתחילות לשתף אותי בדברים אישיים בלי לחשוב פעמיים ובלי להכיר אותי כמעט – זה קצת עובר את גבולות הטעם הטוב, ואפילו מציק ממש. אני זורמת איתכן, כי אני לא יודעת איך לא.
אני מחמיאה לכן חזרה, כי אני אוהבת להיות נחמדה לכולן, כמו שהייתי תמיד. לא רוצה להיות סנובה. רוצה להמשיך להתייחס אליכן, רוצה להמשיך לדבר איתכן ולנהל שיחות שמחזקות את שני הצדדים.
אבל בבקשה, תשאירו את זה ככה!!!
תבדקו מתי זה חונק, מתי זה עובר את הגבול.
ואני באמת מחבבת אתכן, חושבת שאתן חמודות ממש. אחרי הכל… באמת.
אבל בבקשה, אל תכריחו אותי להפוך לילדה לא נחמדה, לא חברותית, ולא זורמת.
אף פעם לא הייתי כזאת, אבל מה, מה אני אמורה לעשות??????????
חותמת בכאב, וצריכה עצה מהר-
הילדה ממרכז המעגל.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
אוקי, חייבת להגיד לך דבר ראשון שבאמת!! נגע בי הפוסט הזה. את מבטאת את עצמך אואוו. הצלחת גם להבהיר את המקום הטוב שלך בחברה וגם להישאר עממית ולא סנובית. מבינה למה את כל כך אהובה. מוחאת לך כפיים ממש.
תראי זה שאלה באמת מסובכת כי לפגוע בבנות זה נורא מצד שני באמת זה לא אמור להיות על חשבון החברות שלך לכיתה. את האמת העצה שיש לי היא הכי בנאלית שיש אבל בעיני זה הדבר היחיד שיכול לעזור בלי לפגוע. לדעתי תגידי בצורה הכי יפה, (והוכחת פה שאת יודעת לבטא את עצמך יופי בלי לצאת סנובית) שאת באמת נהנית מהקשר אבל תגידי פשוט את האמת, שאת בהפסקות צריכה להיות עם החברות שלך. תספרי להן את זה בתור קושי שלך משהו בסגנון של "מה את אומרת? אחזתי לאחרונה שבגלל שאני הרבה איתכם זה קצת מנתק אותי מהכיתה ומשאיר אותי בצד" אני מאמינה שכל בת תגיד לך בשלב הזה שאת צריכה באמת יותר להיות עם הכיתה שלך כדי לא להישאר בודדה. (תקציני קצת, למען השלום?) מנסיון שלי ברגע שאת הופכת את הדבר לקושי שלך "ומתייעצת" עם החברה, זה גורם לה לרצות לעזור לך. ובמקרה שלך- גם להתרחק וגם להרגיש קרובה.
סתם כך ספציפי על החברה שרצתה להראות לך משהו שכתבה הייתי אומרת לה "תשלחי לי את זה. אני אקרא את זה בנחת בבית. לא בבלאגן פה"
מלא הצלחות בחיים!!
וואי אני מזה מבינה אותך..
זה קורה לי לפעמים עם הבנות דודות הקטנות (שנצמדות אלייך וזה.. זו נראית לי בערך אותה הרגשה)
אין לי ממש עצה או משהו חוץ מלהזדהות;)
תצליחי יקרה ?
(נ.ב אמרת פה כלכך הרבה פרטים מזהים לא איכפת לך שיזהו אותך?)
תודה!
בקשר לבנות דודות, שימי ❤ כשאת שמה גבולות (מבינה אותך!) – לעשות את זה בכבוד, בגובה העיניים…
זה בכל אופן בנות דודות ולא חברות, וגם אם הן קטנות הן מבינות.
(אומרת את זה בתור אחת שהיתה ג-ם בצד השני… ?)
בכל אופן מזדהה, בהצלחה!! ❤
(ן- נ.ב. האמת שלא אכפת לי כ"כ, לקחתי בחשבון שיכול להיות שיזהו אותי ולכן כתבתי בשם שונה מהשם שלי באתר בד"כ:)
הרעיון*
הצורך*
איאיאיי
כתבתי תגובה ארוכה, כנראה יותר מדי… אז העלו רק את התיקונים שלי לעצמי, בלי התוכן…
מקווה מאוד שכן יאשרו אותה בסוף.
טוב, אני רואה שלא העלו את התגובה שלי, למזלי שמרתי ממנה עותק. שולחת אותה עכשיו בחלקים…
שלום לך, ילדה ממרכז המעגל.
רק מלקרוא את מילותייך אני מבינה את סיבתו של מעגל הקסם שמשורטט סביבך.
את נשמעת בת נעימה ורגישה, חברותית ובעלת מידות טובות. ולא, לא סנובית בכלל…
הפשטות בה את מספרת על עצמך, על תכונותייך וכישורייך, בלי שמץ גאווה. הצורה היפה בה את מתייחסת אליהן, מעריצותייך. לא בעליונות, לא בהתנשאות. נותנת לכל אחת תחושה שווה ואהובה ונעימה. השפה שלך, הכתיבה שלך, מעידות עלייך כל כך הרבה. באופן כללי את נשמעת אחת שהייתי שמחה להכיר.
לגבי השאלה שלך… וואו, אני מכירה את הסיטואציה.
אבל לא בתור המתוסבכת, וגם לא בתור ה-(איך נקראת זאתי שמתוסבכים עליה?) אלא בתור החברה של הזאתי שמתוסבכים עליה.
אם לדייק, החברה הכי טובה שלה.
אומנם עבר מאז זמן, והרבה (אני גדולה ממך בשנתיים בערך), אבל אני עדיין זוכרת את הרגשות המתסכלים שפעמו בי אז. את הקנאה שבערה בי. וכמה, אוי כמה התביישתי בה. התביישתי בעצמי.
הייתי הולכת בהפסקות עם חברתי ברחבי התיכון, וכל רגע – מבטים, התלחששויות. היא הייתה נבוכה, רצתה להעלם, אני הרגשתי שאני נשרפת מקנאה.
וזה בול איך שתארת את זה עם הטטיות שמתחילות להשתחנש איתה על כל החיים שלהן. ואני- החברה הכי טובה שלה (!), מרגישה כל כך מחוץ למעגל. ודווקא בגלל לב הזהב שלה, ומרוב שהיא נזהרה לא לפגוע ולתת הרגשה טובה לכולן – אני, החברה הקרובה ביותר, נפגעתי. הרגשתי 'עוד אחת', עוד מעריצה שהיא 'עושה לי טובה כשהיא מתייחסת אליי.'
–
טוב, לא יודעת למה נפתחתי לך פה ככה ומה גרם לי להשתפך כל כך, אבל אולי התגובה שלי תגרום לך לחשוב על חברותייך, ומה עובר להן בראש. ובלב.
בעיקר בלב.
כי בשכל, הבנתי גם אז שאין לי מה לקנא. אין במה.
אבל ללב יש חיים משלו.
אוצ'.
אני – מבינה גם אותך. מנסה להבין (כי אני אף פעם לא יבין באמת עד הסוף…)
תודה ענקית על התגובה שלך!!!
נתת לי נקודות למחשבה… הרבה.
מבינה אותך לגמרי בקשר לשפת המוח, ושפת הלב.
לא תמיד הם מסונכרנים…
נשמע כואב להיות במקום שלך.
אבל רק רציתי שתזכרי (ואולי לא מספיק הדגשתי את זה:)
ש-גם אני עוברת דברים. שאת לעולם לא תדעי עליהם.
רק תקחו את זה בחשבון, פעם הבאה שתסתכלו בקנאה…
מה שיש לי זאת מתנה נוצצת, גלויה,
שמלווה בהרבה התמודדויות שחורות, נסתרות.
אין לי באמת עצה לתת לך, כפי ששמת לב.
אני יכולה רק להגיד לך (מניסיון של צופה מן הצד) שהגל הזה עובר בסוף. אולי כן תשארנה אחת-שתיים יותר להוטות לקשר, אבל אם תדעי לשרטט את הגבולות, להבהיר אותן – סומכת עלייך שתצליחי בעז"ה לשמור על קשר בגבול הטעם הטוב.
ואולי עצה קטנטנה כן יש לי – את יודעת מה זו אסרטיביות?
למקרה שלא, אכתוב כאן הגדרה מפוסט ישן של אבן דרך: היכולת לעמוד על שלך, לענות על צרכי האחר מבלי לפגוע בצרכים שלך.
פשוט תתחילי להשתמש בה. תתרגלי אותה עד שתצליחי למצוא את הקו המדויק בין- לשמור על חיי החברה שלך, על המקום שלך והפרטיות שלך, לבין לתת להן את שהן כל כך רוצות.
תסבירי לכל המעריצות החמודות ש-(לצורך הדוגמא) – בהפסקות את מעדיפה לבלות עם חברותייך, ואת המקום שלהן תתני להן בשמחה בשעות אחר הצהריים. (שוב- זו הייתה דוגמא בלבד. הרעיון הוא שתדברי איתן בחביבות ותציבי גבולות מסוימים. תשמרי על הפרטיות והחיים האישיים שלך מול הצורך להעניק להן את שהן רוצות.)
ודבר אחרון- בבקשה, תני לחברותיך את ההרגשה עד כמה הן חשובות לך.
שיהיו בטוחות שהן מקום ראשון, בזכות ולא בחסד.
מצטרפת לכל מילה של הבחורה החכמה מהתגובה בעלת ארבעת החלקים.
חוץ מהמילים על 'בתור חברתה הטובה של זו שמתוסבכים עליה', איתך בהכל.
נ.ב: תודה על הקרדיט, איך-שלא-קוראים-לך!
חן חן:)
צודקת.
שוב תודה על התגובה. ריגשת אותי מאד, ועזרת לי לראות עוד נקודת מבט…
זאת באמת בעיה, צריכה לברר עם עצמי למה קשה לי להיות אסרטיבית בדברים האלה, למה תמיד זה עושה לי מצפון…
ו- לגמרי הבקשה שלך בסוף, את לגמרי צודקת!!!
תודה
❤❤❤
אם תחפרי בעצמך תגלי שאת מחפשת את זה, וחסר לך ביטחון עצמי
אני יודעת שזו תגובה דוחה בעיינך כנראה אבל תנסי לחשוב בלי לשקר את עצמך.
אממ האמת שחפרתי קצת בעצמי בנושא הזה.
בשיא הכנות, האמת והפתיחות.
וגיליתי שזה לא נכון.
יכול להיות שלפני כמה חודשים הייתי אומרת שוואלה את צודקת, אבל עברתי תהליך עם עצמי וגיליתי שככל שאני בורחת מהחברה, היא יותר רודפת אחרי.
לא ההיפך…
טוב לי עם עצמי ב"ה, אין לי צורך באישורים והערכה של אחרות. בטח לא של טטיו"ת.
אבל וואלה, כנראה שבכל אופן יש משהו שגורם להן לרצות להתקרב… זה לא בשליטה שלי ואין לי עניין בזה.
תודה בכל אופן על התגובה! ❤
אוףף לא העלו לי את התגובה הארוכה שכתבתי… אז אני אכתוב את חלקה המשמעותי בעיני.
דבר ראשון אני מוחאת לך כפיים. את גם מצליחה לבטא את עצמך נהדר וגם להישאר עממית ולא סנובית. מבינה לגמרי למה את ככה אהודה.
עצתי היא: להגיד את האמת אבל בצורה של התייעצות. משהו כמו "מה את אומרת? לאחרונה שמתי לב שבגלל שאני הרבה איתם אני קצת נשארת בצד בכיתה, מאבדת את המקום שלי" (תקציני קצת למען השלום ?) כל ילדה בשלב הזה תייעץ לך באמת להיות יותר עם חברות שלך וממילא תיתן לך את האפשרות הזאת כי זה הרי עצה שלה… ככה היא היא גם תתרחק וגם תרגיש קרובה….
יש לי עוד מה לכתוב אבל לא לוקחת סיכונים…
מלאא הצלחות בחיים…
קצת מאוחר עכשיו להגיב, מקווה שתראי את התגובה שלי…
אם את החברה שלי- ואני ממש מרגישה שזו את, אז דבר ראשון תודה שכתבת את זה אני יכולה עכשיו להבין אותך. דבר שני תעשי טובה לעצמך ותהיי עם החברות שלך לכיתה אנחנו אוהבת אותך מאוד ואת מפספסת את השנים המדהימות האלו על בנות קטנות ממך….
תחיי עם הכיתה שלך, תבואי לבית הספר, אף אחת מט' לא תפגע עד עמקי נשמתה שתראה אותך עם חברותייך לכיתה תאמיני לי…
חבל עלייך נשמה, תעשי מה שטוב לעצמך! לא רק לאחרים…
ועדיין אל תקחי קשה את החברות לכיתה גם כן כי הן לא נעלבות שאת לא איתן כלכך….
ושתדעי לך, אם את לא תהיי עם החברות שלך, בסוף את כבר לא תענייני אותנו לצערי. את תהיי עוד אחת שבאה פעם בחודש לכיתה וזהו. לא תזיזי לאף אחת כלום… אנחנו לא נרדוף אחרייך שתהייי איתנו. מי שלא רוצה……וכו….
אם באלך שבנות בכיתה יאהבו אותך ויעריכו אותך, כי מגיע לך!!, אז תבואי. תהיי. תחיי. את החברות. את עצמך.
בהצלחה אהובה!
בין אם את חברה שלי או שלא, מקווה שלא תקחי קשה גם את התגובה הזו.. פשוט חבל עלייך.
אני גם חותמת בכאב. החברה.