אני אפסיק עם זה

מבטיחה!
זה לא עוד סתם מכתב באתר. זה מכתב שאני ממענת לך אותו. ואני מאוד רוצה שתקראי אותו.
אז זהו.
רציתי להתנצל. רציתי להודות בפנייך שטעיתי וגם להגיד לך שזה לא יחזור על עצמו. לא במקרה הספציפי הזה, וגם לא בשום מקום אחר בחיים. בעז"ה.
את יודעת? אנחנו בני אדם. ומה שמייחד אותנו באופן מיוחד זה לקטלג. להכניס לשמות, לתבניות, לריבועים, למלבנים, ולכל צורה גיאומטרית כזו או אחרת. אבל היום, הבנתי שעלי אחת ולתמיד להפסיק עם הקיטלוג הזה.
נכנסתי לכיתה שלך, מלאת רצון וחדורת מטרה. רציתי לגייס את כולכן למטרה!!! אבל… אופס. פדיחה. אין היענות. 'היי! את! חזרי על עקבותייך. אין לך מה לחפש פה'… כך הקול הדמיוני שלי לחש. "אין אתן! הכיתה הכי ……. בשכבה הזאת!" זרקתי את המשפט לחלל האוויר בכעס. ואת, הרמת אלי את העיניים, אדומות ודומעות, "די כבר עם זה!" זעקת בכאב. "מספיק להתייחס אלינו כל הזמן ככה בשכבה! זה ממש לא נעים כבר!" קראת אלי בתסכול. "סליחה, לא התכוונתי. לא רציתי לפגוע. אני מתנצלת. זה באמת לא היה במקום. סליחה".
הבקשה שלך שזעקה מקירות ליבך, אמרה לי, לא עוד! די לקיטלוג המטופש הזה! די להצמיד תוויות לקבוצות אנשים.. או לאנשים פרטיים. כי בסופו של דבר, כולנו לא מושלמים ולכל אחד יש את השריטות הייחודיות לו.
מהיום,
אני מבטיחה לך, זה לא יהיה קיים בלקסיקון שלי. כולנו, עמ"י. עם אחד. ושום דבר לא יפריד ביננו… ועכשיו, תרשי לי גם להודות לך שהארת את עיני בעניין זה. אז תודה.
ושוב, מבקשת סליחה מעומק ליבי, דיני.