אולי פתחו חדש / 7.10

יש לי רגעים כאלה
שכולאים בתוכם מלא צעקות
רגשות
מחשבות
אנשים ודמויות.
ואני עומדת מול הדף
וריק לי. ריק.
אני רוצה לכתוב על ילד שלא זכה לפגוש את אח שלו, החייל הגיבור. וחיכה וחיכה. ועדיין. מציץ על השעון.
על אמא שנלחמה על חיי התינוקת שלה, וזרקה אותה מבעד לחלון.
על גיבורים
שהיו ואינם.
על אנשים
שהלכו מהעולם.
בגיל צעיר, בטרם עת.
“גן עדן זה לאנשים זקנים”
כתבתי באחד השירים שלי.
אז לא, טעיתי. גן עדן הוא לא לאף אחד.
רק אחרי המאה עשרים
אחרי אלפי נכדים
ונינים
ודורות ישרים
לא אחרי שנתיים בגן
לא אחרי שלוש עשרה שנות תיכון.
גם לא אחרי שיש להם ילדון.
נראה לי נגמר המקום בגן עדן.
אולי פתחו חדש.
למלכים של אוקטובר.
אולי יום אחד הוא עוד יעבור דירה,
לכאן.