מחשבות של מוצאי שמחת תורה.

ודי
ואני יודעת שאני מקצינה
ואני סתם קטנונית
אבל זה לא סתם והכל לגיטימי אחרי שנה כזאת
אבל רע לי
ולא ממחשבות אובדניות אם משהו כזה. ח"ו.
אבל רע לי
אוף
דיי כבר
וממתי אני ערה בשעות האלה
רוצה לישון
אבל מי אני בכלל
אנשים היו 22 שעות לבד בממד
אנשים נחטפו
נשרפו חיים
אנשים הדחיקו
אנשים כמוני
שמידי פעם בוכים
מזכירים ש'הי, אני בנאדם רגיש'
אבל לא
הם עוד לא בכו באמת על החורבן הזה
ודי
ואין להם כח
כי מי הם בכלל
וכןכן, הם הילדים של הקב"ה
ויש להם נשמה אלוקית
וכשהם חושבים על עצמם, שיחשבו בכלל על המעשים שלהם
אבל קשה
ואף אחד לא יודע
והבצפר. אוי הבצפר.
שיותר חשובה לו תעודת הבגרות והממוצע מהמחשבות של מי שעושה אותה.
וזה הציף אותם פעם אחת, בחג הזה
כשהם ישבו ורצו ולהתפלל, נזכרו ביהודה בכר שר במכונית 'אלוקי נשמה'.
ומי יכול להתקרב לזה?
וכשרצו לישון במוצאי החג הם נזכרו בכל הגיבורים ובאלחנן קלמנזון מחלץ בשעות האלה, לפני שנה, אנשים מבארי.
ומי יכול לישון?
אבל היא לא הייתה שם.
והיא לא בעוטף בכלל.
וגם אין לה שם משפחה או חברים. חוץ מחייל אחד שנפל שם בקרבות.
והיא גם לא ראתה סרטונים, כי אמרו שאי אפשר למחות את הצלקת מהנפש, והם צדקו, אבל עדיין כואבת לה הבטן.
ודי כבר
והשעה 3 והעיניים, שמוקדם יותר כמעט נעצמו, ממשיכות לבהות באצבעות שכותבות.
אוי טאטע.
תרחם כבר