מיומנה של ט"טית / 4

לקח קצת זמן, אבל הנה ההמשך:)

השבוע השלישי, יום שני כ"ה אלול
בהפסקה ישבתי ליד הקלסר האפור שלי, קשקשתי עליו. תפארת הוציאה מהתיק שלה דגני בוקר. השקית שלה נתפסה ברוכסן, נקרעה. הדגנים שהיו בה עפו לכל עבר. "אופס… " היא מלמלה. חיכתה שאעזור לה לאסוף. לא קמתי. הדגנים שלה ישבו על הקלסר שלי, עצבנו אותי. בדיוק אז חוי הילמן נכנסה.
"מה קורה, תמר? רוצה לצאת לחצר?" רציתי. לא קמתי. לא אוהבת להיות פרויקט חסד. מה גם, שהילמן והחביבות היתרה שלה הייתה חשודה למדי. "לא למדנו היום." היה לה קלף מיקוח, לא טרפתי אותו.
"מה נשמע? מסתדרת בכיתה?" הנעליים שלה חרצו טביעות על החצץ. מעניין אם זה חלק מהשליחות של המורה, לבדוק שהכול בסדר איתי. "כן." גם הנעליים שלי עשו קולות לא מזוהים כשהן דרכו על רצפת החצר החשופה. "יש לך חברה טובה כבר?" היא התעמקה בחוברת, כאילו מקריאה מתוכה. "אנחנו בעמוד שש עשרה. בקשת סליחה מחברו." המחנכת הייתה עושה הרבה כדי לראות אותי מרוכזת כל כך. אולי היא תשמח לשמוע שהילמן, בשליחותה, הצליחה לגרום לי לשבת מרותקת להלכות תשובה. לא באמת.

יום שלישי כ"ו אלול
הוא היה חייב להגיע. שיעור חברה. דפי ממו סגולים התעופפו מעלי, נחתו נחיתת חירום על הרצפה. עוד קליעה בלתי מוצלחת. אף פעם הן לא למדו שחפץ קל לא צובר תנופה חזקה מספיק?
אני לא מלמדת. הפסקתי לעשות את זה מזמן, הבנתי שלא יקשיבו.
המורה נותנת הוראות. קווים משורטטים על דפים, יוצרים אותיות. אני פותחת את הקלסר הצהוב שלי. חריג בנוף, כמוני. דף דפדפת מוצא את מקומו על השולחן, נאלץ לשאת את שירבוטיי.
אי פעם בשנות היסודי למדתי לכתוב ביפנית. כשרון מבוזבז, הן אמרו. לא ידעו עד כמה. שרטטתי מגדל וחומה ושקט מעולם רועש. שוקעת בהם. שוכחת.
קול סמכותי בקע אותם, קורא לי. ומורה אחת שמחכה. הרמתי את הראש עיניי ציירו שאלה, שיקפו ירוק עמוק, מסובך. היא שאלה: "הגשת?" אני שאלתי :"את מה?". היא לא ענתה, הגישה לי פתק, מעטפה. לקחתי אותם, לא כתבתי. לא יצרתי תוכניות לעתיד ושאיפות. הלכתי על בטוח.