באו נחשוב!

אני אוהבת לחשוב, מוזר נכון? אז לפני שתרימו גבה אני רוצה לומר משהו.
אני אוהבת לכתוב, רעיונות מחשבות משפטים יפים שעולים לי בראש.
מוזר נכון?
כי העולם הזה מנוצל עד הדקה האחרונה, אנשים לא נושמים רק רצים ורצים.
רודפים אחרי אשליות.
והן תמיד משום מה- מתפוגגות להן בידיים.
"החיים עמוסים" הם ינידו ראשם בעייפות.
עבודה/בית/ילדים עבודה בית-
והשעון לחוץ , הוא דופק מהר בלי הפסקה.
אתם לא נושמים עד הדקה האחרונה.
גם לבנות העשרה יש תירוצים לא רעים:
עבודות, מבחנים, "מגן" ו-"וואו איזה סטטוס חזק!….
את יכולה להעביר לי את הפוסט שכתבת אתמול?…"

ובעולם עמוס ומנוצל- צריך לשאול:
האם את חושבת?
חושבת על היום שחלף ועל איך יראה היום הבא?
חושבת על חלומות , שאיפות תקוות כמוסות?
העולם הזה הפך אותנו לרובוטים,
אני לא רוצה!
רוצה להיות בן אדם חי!
לחשוב! כןן! לחשוב! להשתמש במתנתו המופלאה של השם.
לכתוב גם, להביע את עצמי, את המקום היפה בתוכי 🙂
לצאת החוצה סתם כך, מהבית.
להשאיר את הטלפון בחוץ בכוונה.
לתת לרוח ללטף את הפנים שלך, בנעימות משכרת.
לצעוד ברחוב בלי כוונה מיוחדת.
לדבר עם אלוקים.
לחשוב על כל מה שחלמת להיות- מה שלאף אחד את לא מספרת.
לצעוד ולשכוח- מכל המשימות החובות שאת צריכה לעשות.
ללכת ברחוב ולחשוב.
להתנתק רגע ולחייך לשמיים.
ולקרוץ לו- לכוכב הזעיר שהופיע במקום שמי התכלת.
ולחייך, חיוך אמיתי!
אנחנו לא רובוטים נכון?