הפלא הוא אני/1

שנה חדשה

ברוכה הבאה למועדון הנערות.
שנה חדשה. התחלה חדשה. כתה ט' פותחת את שעריה בפנינו.
אז מה היה לי היום?
כניסה לבנין חדש. מנהלת חדשה. המוני בנות חדשות. ואפילו ריח של צבע חדש. לחץ ופרפרים מצד אחד ומאידך התרגשות, סקרנות וציפייה.
על הדלתות של כתות ט' היו תלויות רשימות עם שמות הבנות. עקבתי במתח אחרי השורות הצפופות עד שמצאתי את שמי בכתה ט' 2. 'מנוחי שלום' היה כתוב, וגם דיני הופיעה כמה שורות אחרי, נשמתי לרווחה. התיישבתי ליד דיני כרגיל, ושמחתי שהגענו מספיק מוקדם לתפוס את השולחן השני באמצע.
מכל המחנכות הוותיקות והמוכרות שקיבלנו עליהן דיווחים על גבי דיווחים איך הן ואיך כדאי להתנהג אצל כל אחת, נכנסה לכיתתנו מירי חדשה אחת ולגמרי לא מוכרת. אין לנו מושג איך היא תהיה.
בינתיים בסדר, לא אוהבת להחליט מיד.
נשארנו עשר בנות בכיתה מהיסודי ביחד, עם רובן אני מסתדרת וזה מבורך. ראיתי גם כמה בנות שגרות לידי בשכונה, וזה מצויין, נוכל לנסוע יחד בקו 52. שאר הבנות חדשות לי לחלוטין ואחת שקוראים לה עדי שקטה ואצילית תפסה את תשומת לבי כמישהי מעניינת שיהיה שווה להכיר יותר מקרוב.

בהפסקה הרבה בנות דיברו על הקעמפים שהיו בהם בחופש, החליפו חוויות, צעקו המנונים וג'ינגלים והשוו איזה קעמפ היה הכי שווה. אני ואסתי ישבנו והסתכלנו עליהם קצת מבחוץ וקצת מלמעלה. לא הלכנו לקעמפים והן נראות כאילו צנחו מבועה צרחנית ומטופשת.
ביני לביני, אני קצת מקנאה. גם בגיבוש שמראה כמה חוויות הן עברו יחד. גם בהכרות אחת את השניה למרות שכל אחת מגיעה מבית ספר יסודי אחר. לא הייתי מתנגדת להכיר עוד כמה בנות ולהרגיש יותר בעניינים, אבל במאזן הכללי יותר אדישה. ממש אהבתי ונהניתי מהחופש השקט שהיה לי.

המורות נתנו שיעורי בית כאילו מלחמה. כל אחת שנכנסה לכיתה טרחה להקדיש עשר דקות לעורר אותנו על הלחץ הלימודי שיהיה השנה כי זו שנה קריטית ושחייבים להיות רציניים ולקחת את עצמינו לידיים. הן בעיקר הצליחו להבהיל אותנו כהוגן (למרות שזה בדיוק מה שקרה גם שנה שעברה).
אפילו 2 מבחנים כבר נקבעו! חלוקה מחודשת להקבצות במתמטיקה ובאנגלית וזה מבחנים גורליים להמשך עתידינו השנה וכנראה גם הלאה. באנגלית אני לא מפחדת. יודעת טוב, ברוך השם, ואהיה בטח בהקבצה הגבוהה. במתמטיקה שלא נדבר. אין לי חשק להשקיע אבל גם אין לי חשק למצוא את עצמי בהקבצה נמוכה ובלי דיני. ממש לא בא לי לחשוב על זה עכשיו. לעתיד הפתרונים.
מה עוד היה לי היום?…. המממממ…
אה. שכחתי לכתוב. כשחיכינו לאוטובוס בסיום יום הלימודים, וכל אחת סיפרה את התרשמותה מהכיתה החדשה והמורות והאטרקציות, חיוש הוציאה בעיניים נוצצות מכשיר נייד חדש והכריזה: הסמרטפון הראשון בחבורת קו 52.
כולן התנפלו עליה כאילו מה. והתלהבו ושכחו את עצמן מרוב התרגשות. אני אמרתי שאפשר לחשוב. טוב לי עם הנוקיה שלי. כשמישהו מתלהב ככה מדברים זה בדרך כלל גורם לי הפוך. להקטין.
אז הקטנתי.
חוץ מזה, נראה לי שזה פשוט דרך של חיוש להוכיח את עצמה ועד כמה היא מוצלחת. אני, ברוך ה', מרגישה טוב עם המקום שלי ועם הציונים שלי, ולא חסר לי במה לנפנף. שלא לדבר על זה שהמכשיר לא בדיוק תורם להתקדמות רוחנית והוא סוג של הצהרה מי אתה ולאן אתה שייך.
אז שיבושם לה.

מילה של חיוש:
ידעתי שילהיב את כולן המכשיר החדש שקיבלתי מתנה. איך התלהבו כולן!
היה שווה לשגע את אבא ואמא כמה חודשים עד שהסכימו לעצם הענין ואחר כך להוציא מסבא וסבתא את הרכש עצמו.
דברים חשובים נקנים בעבודה קשה. עבדתי קשה והצלחתי. כל הכבוד לעצמי!

לפרק השני של הסיפור

לכל הפרקים של הסיפור