אם תסתכלו לי בהערות בטלפון… חלק 1

דבר ראשון, אל תסתכלו.
דבר שני – זה מה שתגלו…

–

שורף לי רצח מבפנים, למה נכנסתי לזה. לא חשבתי שיכאב לי ככה, אבל עכשיו אני יודעת שזה היה כאב של כריתה. הסוף. לא הפיך, כנראה.
עכשיו רגוע לי, שלו. נשפתי החוצה את הרעל, נשמתי אוויר נקי. קיבלתי את הקטיעה, חבשתי את הגדם. אבא שבשמים אוהב אותי, הכי שיש. והוא שומר עלי, ואכפת לו.

–

לב, מבחינתי, זה דיבורים באוויר. אני מתקשה להסכים לפתוח את עצמי שוב בשביל זה, אם זה בכלל אפשרי. אם המפתח לא עף רחוק מדי, הפעם.

–

אני עדיין עצובה לראות שכואב לה. הרצון להגן על מי שיקר לי צרוב בי כל כך עמוק, שגם כשהוא כבר לא כל כך יקר אני לאא רוצה שיכאב.
לה, לפחות. לא בטוח שלגבי כולם זה תקף.

–

לא ברחתי, ה', לא ברחתי. שפכתי הכל על השולחן. פתחתי. וזה שרף, אבל ניקז מוגלה. אויר נקי, דקות שאני רוצה לנצור אצלי לעד. ניצחון קטן שיחייך בתוכי, עד הכישלון הבא. עד שאסתכל שוב על הדרך.
אבל אולי, אבא, יש מצב שגם אחרי.

–

דיבורים של אמת. למה אני שוב בוכה, למען ה'.

–

אני לא יודעת אם זה כואב לי או לא.

–

ורוד כאן מדי. ורוד ואפור. וחונק. ואני מרגישה כאן קטנה מדי. וכולנו, קטנות. נעלמות, גדולות, זניחות, חשובות.
כואבות.
מבינות.

–

לפעמים הרווח גדול יותר מהמילים.
–

מוזר שקל לי להבין אותה.

–

אל תנסי לשנות, לעצב. תביני, וזה שווה גם עוד כמה שעות.

–

חכם או טיפש? קשה לדעת. נראה לי חכם. מה שבטוח, מעניין.
איפה הדמיון? איפה ההבנה?

–

ניצחתי. פתחתי שוב, בחרתי במלחמה.

(זה פתק אחד, שנכתב במהלך סיטוציה חברתית מורכבת.)