התפילה שלי
כל בוקר, צהריים, וערב, כואב לי הלב. החלק הימני, וכן, גם השמאלי קצת.
תפילה זה דבר נעלה.
בשבילי תפילה זה הרבה יותר מלומר את הטקסט. גיליתי שהטקסט הזה מרגיע אותי, מבפנים. הטקסט הזה כל כך מדויק שהוא מחליק לי על הלשון, כמו קליק כדורים. לא, יותר כמו שוקולד ממש ממש איכותי. התיאורים כל כך מרוממים, מרימים אותי כל כך מהגוף הבשרי שלי אל עולמות ורקיעים גבוהים ואחרים כל כך. אני מרגישה כל כך קטנה, ומרגישה כזו רצויה. כמו בת יחידה.
תפילה זה זמן מעל הזמן, מן בית המקדש בזעיר אנפין. אני יודעת שתפילותי מתקבלות, גם אם אני לא רואה. אני מרגישה חיבור, לא סתם חיבור, חיבור פנימי, במקום שאני לא יכולה לגעת, לא יכולה להרוס. חיבור אלוקי. אני ממש אוהבת את התפילה.
וקשה לי להתפלל. מאז שאני זוכרת את עצמי, קשה לי. לא התפילה כמו לגשת לתפילה, להתחיל לומר את המילים. דחף פנימי בלב עוצר אותי, דוחף אחורה, ממלא את הראש באלפי יתושים דוקרניים שמתרוצצים מצד לצד, מתנגשים. התפילה עולה לי ביזע ודמעות, התפילה לא קלה לי. אני מתפללת במשך שעות, וכל טיפת אנרגיה שבי מושקעת בריכוז העצום בלהתפלל.
ואז את באה, ומטיחה בי אשמות: את לא יודעת את משמעות התפילה, לא קראת מספיק, תפילה זה חובה. ים של תירוצים ונימוקים שפכת עלי. אני לא מנסה? אני לא קראתי מספיק? אני מנסה הכל, הכל! כל בוקר מחדש אני רוצה להתפלל. כל צהריים האשמה רודפת אותי, ובערב התפילות המיותמות מרחפות בין הצללים. אני לא קראתי, לא הפנמתי? בגלל הידע הזה קשה לי יותר! בגלל ההפנמה הזאת אני כמעט חסרת אונים! אני יודעת מה תפילה גורמת, אני מרגישה את זה! ההפנמה הזאת הפכה את המלחמה להרבה יותר קשה! כל קטע בתפילה שלי מלווה בסיפור חסידי, בשיחה של הרבי. פלא שהיצר שלי נלחם בכל הכח? פלא שאני פותחת את הסידור, בוהה בו בתשוקה ובסוף סוגרת ביאוש?
לשפוט אותי זה קל, את לא יודעת מה זה תפילה בשבילי. מבחינתך אני כופרת שלא מוכנה להתפלל. עייפתי מלהסביר, ולהיתקל במבטים לא מבינים, בזים או לא מאמינים. עייפתי, ולכן אני לא מסבירה לך דבר.
ועדיין הדמעות עולות, זועקות במקומי את מה שאני לא יכולה להגיד, משתפות בתסכול את כל מי ששואל.
אני עובדת על זה, מנסה, נלחמת, ולפעמים, לעיתים רחוקות, בעתות רצון- אני מתגברת. והרגע הזה הוא הרגע הכי מספק בעולם.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
9 תגובות
וואו. מרגישה שאני כתבתי…. שנים שלא התפללתי. ועדיין לפעמים לא מתפללת. בכלל.
סוף סוף משהו הוציא את הרגשות שלי דרך המילים.
תודה!
מרגגגגשת
תגידי איך יש לך כל כל הרבה רגש לתפילה? מאיפה?
וזה שכואב לך מראה שבאמת אכפת לך. וואו.
את בדרך הטובה. ועוד תצליחי להתפלל יום יום!
תתפללי על זה… 😉
אני לא שופטת, אין לי שום סמכות לשפוט.
אבל אני רק רוצה להאיר נקודה, אולי זה יתאים לך, אולי זה יתאים לקוראות אחרות.
התפילה שאת מתארת שיש לך כשאת מתפללת, היא מהממת. הלוואי עלי. גם בתפילות הכי נעלות שלי לא נראה לי שהרגשתי את מה שאת מתארת…
אבל,
עבודת ה׳ שלנו כשמה כן היא: עבודת ה׳. לעבוד את ה׳. לעשות מה שה׳ רוצה.
אז מה הוא רוצה?
בפרק לח בתניא אדמור הזקן עוסק ממש בשאלה הזו.
אדמוהז מתחיל את הפרק עם ההלכה: ״אם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד, בכל כח כונתו, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרות… ואם הוציא בשפתיו ולא כון לבו, יצא ידי חובתו בדיעבד, ואין צריך לחזור, לבד (חוץ) מפסוק ראשון של קריאת שמע, וברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה…״
ואז מסביר מצד אחד את החשיבות של מעשה בפועל (הזזת השפתיים) שזה מתקן את הנפש החיונית והגוף, ומצד שני את החשיבות של הכוונה שבה יש אור פחות מצומצם.
ותכלס, ה׳ רוצה את שניהם ביחד.
אדמוהז מבאר את המעלה של הכוונה ואז מדגיש:
״ולא שדבקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדבקות קיום מצוות מעשיות בפועל ממש, כמו שיתבאר לקמן. אלא, מפני שזהו גם כן רצונו יתברך, לדבקה בשכל ומחשבה וכונת המצוות מעשיות, ובכונת קריאת שמע ותפילה ושאר ברכות״.
זאת אומרת, לכונה אין באמת יותר חשיבות מאשר למצוה מעשית. בדיוק כמו שהקבה נעלה מהגשמיות, כך הוא נעלה גם מהרוחניות. שניהם אין ואפס לפניו באותה מידה.
גם למעשה בפועל וגם לכונה לא היתה שום משמעות אם הקבה לא היה מחליט שהוא רוצה אותם.
כל החשיבות של הכוונה זה רק בגלל שהקבה החליט שתהיה חשיבות לכוונה!
ואותו הקבה שהחליט לתת חשיבות לכוונה, גם החליט שכוונה בלי מעשה זה כלום. והוא גם החליט למעשה בלי כונה כן יש משמעות.
בשביל לצטט את התניא פתחתי הספר ׳ללמוד תניא׳, ויש כאן סיכום בשתי שורות שממש מתמצת את העניין שרציתי לומר:
המבחן של כל דבר הוא אחד ויחיד- האם זהו רצון ה׳ או לא. אם כן, נעשה בשמחה גם משהו פחות נעים. אם לא, נימנע בכל מחיר גם ממשהו שנראה רוחניות מושלמת.
ממליצה מאד ללמוד על הנושא הזה, זה עושה שינוי בראש…. אנחנו לא מחפשים רוחניות, אנחנו מחפשים את רצון ה׳.
אולי יצא לך פעם לפגוש בחסידות את הביטוי ׳אילו נצטוינו לחטוב עצים׳, הרעיון של הביטוי הזה הוא שאנחנו עושים מה שה׳ רוצה בגלל שזה מה שה׳ רוצה. ואם הוא היה מצווה אותנו לחטוב עצים, אז היינו חוטבים עצים. וזו היתה מצוה גדולה ועצומה. כי מצוה זה מה שהקב״ה מצוה.
אז תכלס, נכון שהקבה אוהב את התפילות עם כוונה, אבל הוא גם אוהב את התפילות שבלי כוונה. ואם את נמצאת במצב שאת לא יכולה לכוון כל יום (ובאמת להגיע לרמה של כמה שעות כל יום, זה נשמע לי גבוה מדי…) אז בואי תראי מה כן אפשר. אולי אפשר להתכוון בכמה קטעים מסוימים. ואולי יש לך רעיון אחר.
ואולי תגלי שיש ימים שמה שאפשר זה רק למלמל. וזה ירגיש לך מאד דפוק סתם לשבת ולמלמל… אבל כשתעשי את זה בלי שום הנאה- וזה יהיה נטו בגלל שזה רצון ה׳ (!!!), אז תוכלי לדעת שגם התפילות מלאות הכונה והחיבור שאת כל כך נהנית בהם, אלא תפילות שאת מתפללת בגלל שזה רצון ה׳.
מלא הצלחה!
סורי על האורך, ומקווה שלא מרגישה ששפטו אותך…
(אגב, הלכתית לימינו, פעם קראתי בספר הלכות שכתוב שם שגם אם לא כיוונו לא חוזרים שוב בפועל שמא שוב לא יכוון ואז זה יהיה שם שמים לבטלה).
וואי דיני.
לפחות פעם שלישית שיש לי משהו להגיב, ואין לי זמן וכוח להשקיע בתשובה שתקיף באמת את כל מה שיש לי לומר, ואז אני רואה שאת פשוט כתבת את מה שרציתי. בצורה יפה פי אלף ממה שאני הייתי כותבת, כולל פתיחת ספרים וכו'.
קיצר מעריכה
מכירה מכירה… עוזר לי באמצע התפילה, לא לפני כן.
ותודה על ההסבר המנוסח!
וואו אמיתי!
מהממת!!! ריגשת ממש..
איתך ממש בדרך, כ"כ נלחמת ורוצה..
וכשמתחילים לדחות את התפילה אין לזה סוף
וזה רודף אותך כל היום…
הי קורל;)
אני ממש אוהבת את השם שלך:)
ווואווו את פשוט גדולה שהתפילה מרגישה לך ככה!
אני קשה לי עם תפילה אבל מצד אחר…אי אומרת ואומרת וממש רוצה להתכוון אבל כל המחשבות מגיעות ואני חושבת על אלפיים דברים חוץ ממה שהמילים מתכוונות..
היה לי זמן שפשוט התאמצתי ברמותת והצלחתי אבל אוףףף לאחורנה אני ממש לא מתכוונת וזה מעיקקק