הבוחר בנביאים טובים /41

ירמיהו הנביא.

הוא סבל מרדיפות. בזיונות נוראים. חרבם של מלכי יהודה הוצמדה לצווארו פעם אחר פעם.
ואת בור הכלא הוא הכיר מקרוב.

ירמיהו נולד בתשעה באב. 58 שנים לפני חורבן בית ראשון. שמו ירמיהו מרמז על תקופתו. אליהו הנביא (שעלה עשרות שנים קודם לכן) קרא לו כך. ירמיהו- ירים ה' ידו על ירושלים.
כבר בהיותו תינוק החל להתנבא על ירושלים.
ירמיהו היה כהן מצאצאי אביתר. ואימו הייתה משבט בנימין. הוא התגורר בענתות עיר הכהנים.

בתקופת ירמיהו סבלו ואף נהרגו רבים מנביאי ה'. בנבואתו הראשונה בה מקבל ציווי להתנבא ירמיהו מנסה להתחמק אבל הקב"ה מבטיח לו שלמרות שינסו להרוג אותו ה' ישמור עליו.

ירמיהו מכונה נביא זעם. או נביא החורבן. רב נבואותיו עוסקות בחורבן.
למרות שהפסוק הזה נמצא גם בירמיהו:  הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ–בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו:  קָהָל גָּדוֹל, יָשׁוּבוּ הֵנָּה. (תשירו..)
ירמיהו בצערו הנורא על תפקידו מקלל את יום לידתו, תשעה באב.

ירמיהו מתנבא בימי המלכים: יאשיהו, יהואחז, יהויקים, יהויכין, וצדקיהו. שמות דיי מבלבלים. לא נורא. אתן מוזמנות ללכת לפרק על המלכים לעשות חזרה מה קרה מתי..

בימי יהויקים מצב העם היה נורא וירמיהו כותב את מגילת איכה ושולח אותה ליהויקים. בתגובה יהויקים משליך את המגילה לאש. ומצווה להרוג את ירמיהו וברוך בן נריה, תלמידו. בנס הם ניצלים. לא הזיז לו כל כך דברי ירמיהו.

לעם לא מזיז גם אחרי שיהויקים מת ויהויכין מוגלה לבבל. בגלל נביאי השקר.
ירמיהו נאלץ לעמוד מול נביאי שקר רבים שהיו בתקופתו.
העם שנהנה מאוד לשמוע שלא משנה מה הם עושים ה' לא יעניש אותם והזכות של ירושלים תעמוד להם, לא מאוד אהבו את ירמיהו שהיה מזהיר בוקר וערב שירושלים תחרב והדרך היחידה להינצל היא לערוק .
בפרק כ"ו העם מתדיין האם להמית את ירמיהו על נבואותיו. בסופו של דבר אחיקם בן שפן (אבא של גדליה) מונע את הריגתו..

אחד הסיפורים בהם ירמיה נעמד מול נביא שקר, הוא הסיפור של חנניה בן עזור.
חנניה נעמד בבית המקדש מול העם ואומר "נבואה"
כֹּה-אָמַר ה'.. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֶת-כָּל-כְּלֵי, בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם, בָּבֶל.  וְאֶת-יְכָנְיָה בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-כָּל-גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה–נְאֻם-ה' כִּי אֶשְׁבֹּר, אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל.

בתגובה עונה ירמיהו: אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה'.
אך ירמיהו מזהיר.
נבואה של פורענות אינה חייבת להתגשם. ואילו נבואה טובה אינה יכולה שלא להתגשם.
ואם נבואתו של חנניה לא תתגשם משמע שהוא נביא שקר.
ועל "נבואתו" שאמר רק בגלל רצון העם: לֹא-שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה, עַל-שָׁקֶר. לָכֵן, כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי-סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל-ה'.
חז"ל מספרים שחנניה מת בכ"ט אלול וביקש להסתיר את מיתתו כדי ש"ימות" בא' תשרי- כלומר שהעם יחשוב שנבואתו של ירמיהו לא התקיימה. וכן ציווה את בנו שֶׁלֶמְיָה לנקום את מותו מידי ירמיהו.

לא עובר הרבה זמן ויִרְאִיָּיה, בֶּן-שֶׁלֶמְיָה בֶּן-חֲנַנְיָה ממלא את רצון הסבא.
ירמיהו יוצא מירושלים וירְאִיָּיה מאשים אותו בבגידה.
הוא אוסר אותו ומביא אותו לשרים.
השרים מכים אותו ושמים אותו בבית כלא.
צדקיה, שמלך אז, שומע שירמיהו בכלא, הוא מוציא אותו בחשאי ושולח לשאול האם יש לו נבואה. ירמיהו משיב בחיוב ומנבא להיכנע לבבל.
צדקיה, וגם ירמיהו יודעים שהשרים לא יחגגו על הנבואה. וירמיה מבקש מצדקיהו לשים אותו במאסר במקום אחר כי השרים ובמיוחד זה שהיה אחראי עליו נהגו להציק לו.
צדקיה מעביר את ירמיהו לחצר המטרה.
ירמיהו גם בחצר המטרה לא נרתע להמשך לנבא: כֹּה, אָמַר ה' הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת, יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר; וְהַיֹּצֵא אֶל-הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה, וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי.
השרים זועמים. הם מגיעים למלך צדקיה בטענה שירמיהו מעודד עריקה.
צדקיהו נכנע לשרים. והוא נותן להם לעשות לירמיהו מה שירצו…
השרים לוקחים את ירמיהו ומשליכים אותו לבור וּבַבּוֹר אֵין-מַיִם כִּי אִם-טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט…
השרים חוגגים, ובצד עומד עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי שחז"ל מגלים לנו שהוא ברוך, התלמיד המסור של ירמיהו, וממהר לצדקיהו, לנסות להציל את רבו, ירמיהו.
וַיְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר. אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, אֵת אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ, אֶל-הַבּוֹר; וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב, כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר.  וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ, אֵת עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר:  קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה, שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים, וְהַעֲלִיתָ אֶת-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן-הַבּוֹר, בְּטֶרֶם יָמוּת.

כן, הרעב הנורא כבר הורגש בירושלים וכדי להוציא אדם מבור טיט נצרכו שלושים אנשים…
כשכר על כך עבד מלך הכושי זכה לעלות בחייו לגן עדן. (כמו אליהו)

ירמיהו מועלה מבור המוות וצדקיהו מבקש שיבוא אליו. הוא שואל אותו שוב אם יש נבואה. שוב ירמיהו עונה בחיוב ושוב הנבואה היא להכנע.
צדקיהו מבקש מירמיהו להסתיר את בואו. ואם ישאלו אותו מה הוא דיבר אם המלך שיענה שהם דנו על מקום הכלא שלו…..
ירמיהו מסכים ויושב בחצר המטרה עד היום בו נכבשה ירושלים….
כשנכבשה ירושלים ברחו המלך והשרים…. אבל זה סיפור אחר.
מי"ז תמוז עד תשעה באב חיילי נבוכדנצאר משתוללים ברחובות.
וירמיהו מקבל נבואה ללכת לענתות.
כשירמיהו חוזר לירושלים הוא רואה ממנה עשן מתמר.
ירמיהו קיווה שזה עשן הקרבנות. אך כשהגיע לירושלים גילה את הזוועה.
ירמיהו מתחיל לזעוק: "פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל;…"
— כשירמיהו ונבוכדנצאר היו נערים היתה בינהם ידידות, יום אחד אמר נבוכדנצאר שאם היה יכול היה מחריב את ירושלים ובית המקדש. ירמיה הצעיר שראה ברוח הקודש שהדבר אכן יקרה ביקש מידידו שיתן לו להציל את המקדש או את הסנהדרין. נבוכדנצאר סירב אך הבטיח שכל מה שירמיהו יוציא מחצות היום עד הערב מירושלים יהיה שלו..—-
וירמיהו…. איחר את המועד… אוֹי לָנוּ כִּי-פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי-עָרֶב.
ירמיהו ממהר אחרי הגולים.
רוצה להשתתף בסבלם.
באמצע הדרך הוא נפרד מהגולים, חוזר לירושלים להתאבל עליה.
הגולים פורצים בבכי. לא רוצים להיפרד מירמיהו.
ירמיהו זועק: "מעיד אני עלי שמים וארץ אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון, לא גליתם!!"
למה עכשיו אתם נזכרים לבכות???

ירמיהו חוזר לשארית הפליטה שעליהם מושל גדליה בן אחיקם.
אחרי הרצח של גדליה העם שואל את ירמיה האם לברוח למצרים או להישאר בארץ. ירמיה עונה להישאר. ומזהיר שאם ירדו למצרים נבוכדנצאר יבוא למצרים אחריהם ויעניש אותם.
העם פחות אוהב את התשובה. והם מחליטים לרדת למצרים למרות אזהרות ירמיהו. כשהם לוקחים איתם בכוח את ירמיהו.

בתנ"ך לא מסופר על מותו של ירמיהו אבל המדרש מגלה שירמיהו הוכיח את היורדים למצרים שהתחילו לעבוד את העבודה זרה של מצרים. ופשוט…. נמאס להם לשמוע אותו…. אז רגמו אותו באבנים…

ונסיים במדרש מיוחד.
כשירמיהו חזר לירושלים אחרי שליווה את הגולים הוא מיהר לעיר והתנפל בבכי על האבנים השרופות.
בעודו בוכה פגש אותו פילוסוף יווני בשם אפלטון. אפלטון התפלא לראות זקן בוכה על עצים ואבנים והוא שאל את ירמיהו מדוע הוא בוכה על דבר שהיה ונחרב.
בתשובה ירמיהו ענה לו על שאלה שאפלטון לא מצא לה תשובה.
אפלטון היה בשוק. וככה ירמיהו עובר ומתרץ שאלה אחר שאלה שהיה לאפלטון.
אפלטון יוצא מגדרו. "איך יש לך חכמה כזו אדירה?" הוא שואל.
ירמיהו מצביע על בית המקדש השרוף.
אפלטון הבין את הצער.
אך בכל זאת לא הבין "מה יועיל הבכי? הדבר נגמר…."
ירמיהו ענה לו שאת התשובה לשאלה הזו רק יהודי יכול להבין.

רק יהודי יודע מה הכח של תפילה. של תשובה. של חרטה. וכן. של בכי על גלי אבנים שרופות.

ארוך קצת. מקווה ששווה. יש הרבה זמן לקרוא……