שדכנית בדימוס

בגד ללבוש

"אמא, אין לי מה ללבוש!!!"
אני שומעת את הצעקה מכיוון חדרי הילדים, ומייד אני נכנסת לנוהל חירום:
נועלת מגפיים גבוהות, קסדה משוריינת, ועליה מסיכת אב"כ.
לצורך מה? אתן בטח שואלות.

אז כך:
המגפיים – הם על מנת לצלוח את הדרך זרועת הבגדים בלי שיכנס לי איזה צעיף סורר לנעל.
הקסדה – נועדה להגן על ראשי כי כשאפתח את הארון בטח "יעוף" עלי חפץ קשה ממדפי הארון העליונים,
ומסכת האב"כ – כדי שלא אחנק משאיפת כמה בגדים/ גרביים מלוכלכים שהוכנסו לארון בדקה האחרונה לפני שהחברה הגיע ללמוד עם בתי למבחן –
כמובן כדי שתוכל לראות חדר מסודר ולא יהיו "בושות".
ובכן, עברתי את דרך החתחתים והגעתי בהצלחה ליד ארון הבגדים ללא כל פגע. ברוך ה'.
אני לוקחת נשימה עמוקה ו…
מה רואות עייני?
לא יאומן כי יסופר. המון! אבל המון בגדים בכל הצבעים, הסוגים, הצורות והבדים. צעיפים, חגורות ואפילו כובעים.
אז מה בעצם הבעיה?! אני שואלת את בתי בהקלה.
תלבשי את החולצה האפורה והחצאית הכחולה (אולי זה לא נשמע לכן משהו, אבל אם הייתן רואות כמה זה מדהים ביחד, הייתן מבינות)..
או אולי את הסריג השחור עם החצאית האפורה, ואז את יכולה להוסיף גם את הצעיף החדש.
נו, פתרנו את העניין, אני אומרת, ונסובה על עקבותי.

א-מ-א!!! די! באמת!
מתנפצת לי בועת האשליה בפנים.
את החצאית הכחולה כבר לבשתי לפעילות האחרונה, ואת הסוודר השחור אני לא סובלת, ומה הקשר שלו לחצאית האפורה?! זה בכלל לא מתאים.
אמרתי לך. אין לי מה ללבוש!

בחוסר חשק אני נעמדת שוב מול אותו ארון הפוך, ושואלת את עצמי היכן כל ערמות הכביסה המקופלת למשעי שהכנסתי לשם רק אתמול.
וכאן אני מפעילה את כישורי השדכנות שלי, ומתחילה להתאים זוגות-זוגות.
ממש כמו נח בשעתו עם באי התיבה.

אך השידוכים – לדאבוני – לא עולים יפה, וכולם מתגרשים בזה אחרי זה….
החולצה ההיא ישנה, וזאת בכלל מלוכלכת. החצאית מידי גבולית – כי בתי כבר גבהה משנה שעברה, והאחרת כבר לא באופנה….
וככה נערמים להם על רצפת החדר בגדים לרוב, אקססוריז וכדומה.
ונראה לי שאפילו המגפיים שנעלתי כבר לא יעזרו לחצות את החדר בחזרה.
ועוד לא הגענו לשלב חיפוש הנעליים המתאימות —
כבר כמעט התייאשתי.

בסוף, בלית ברירה, ואך ורק מקוצר הזמן, נאלצה בתי האומללה ללבוש בגד שממש לא היה לשביעות רצונה המלא, ולרוץ למקום בו קבעה להיפגש עם החברה – כאילו עדר אריות רעבים שועט אחריה.
(בכל זאת, החברה כבר מחכה שם לפחות חצי שעה…)
אם תשאלו אותי – היא התלבשה ממש "מליון דולר". כל כך הלם אותה.
אבל מי אני שאקבע מה יפה?

כשבתי חזרה בערב הביתה, קיבלתי הרצאה שלמה שאני חייבת ללכת איתה לקניות, והיא חייבת בגדים, והיא עושה מעצמה צחוק בעניין הבגדים שהיא לובשת, ושלכל החברות יש בגדים "נואורמליים" – כלשונה, ורק לה לא.

ואני שואלת את עצמי בשקט אם שלחתי אותה לפעילות חברתית או לקורס מרצים?
ובאמת לא יודעת את התשובה.
ואז מכורח הנסיבות התיישבנו לשיחה רצינית, אפילו שהייתי כל כך עייפה ששקלתי לתקוע קיסמים בעפעפיים כדי שלא יעצמו.
ואני מתחקרת את בתי מה קורה? ולמה הבגד החדש שקנינו לפני חודש כבר לא יפה וכבר לא טוב? ולמה הבגד הסגול שהיא הכי אוהבת – היא כבר לא אוהבת?
ואז אני שומעת שבפעילות שהייתה לא כל כך מזמן, הייתה איזו חברה מהכיתה ש"עיקמה את האף" על סגנון הלבוש של בתי, ואמרה איזו הערה לא במקום.
ובכלל היא רוצה להתלבש כמו פלונית אלמונית, ומרגישה שמה שהיא לובשת לא מספיק יפה.
נקודה למחשבה.

****

יעקב אבינו ביקש מה' כשיצא לחרן: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש…" (בראשית. כ"ח, כ').
למה ביקש יעקב לחם לאכול? לא היה מספיק לבקש לחם? הרי ברור שאת הלחם אוכלים. לא חשבנו לשחק איתו שש-בש…
וכן בבגד, יעקב אבינו מבקש ללבוש. מישהו חשב שעושים משהו אחר עם הבגד?

אלא יסוד חשוב יש כאן:
לפעמים יש לנו לחם, אבל אין לנו תיאבון לאכול אותו. מכל מיני סיבות.
יש לנו ארון מלא בגדים, אבל אין לנו חשק ללבוש כלום.
וזאת הברכה שביקש יעקב: שיזכה להשתמש בשפע שנתן לו ה'.

ובזה אני גם רוצה לברך את בנותי, ואת בנות ישראל כולן: שיזכו להשתמש בשפע שיש להן בכל תחומי החיים, מתוך בריאות, מתוך שמחה ומתוך הודיה על מה שיש.

****

סוף דבר:
אני רוצה להרגיע מראש את הטוקבקיסטיות שמרחמות על בנותי – שכביכול אני כותבת עליהן.
אל דאגה יקרות, הקטע הנ"ל נכתב בהשראת הצגה קצרה שבתי הבכורה הייתה צריכה להכין לפעילות, בנושא "לחץ חברתי".
ה' זיכה אותי בבנות נפלאות, שבדרך כלל לא כל כך מתרגשות מ"מה יגידו".
כך שהחלק הזה פחות רלוונטי עבורן.
כמובן שכמו בכל הבתים בהם יש בת מתבגרת, גם אנו נתקלים בביתנו בתופעת ה"אין לי מה ללבוש", ומשתדלים לסבול אותה בגבורה:)

שלכן,
אמא של סטערנא