בת שש עשרה וקצת…

בת שש עשרה וקצת. עם חכמת חיים של גיל מאה.
מה היא עושה בעולם? מה התכלית שלה?
ואולי ירדה לפה סתם?
לא ! לא יתכן!
הרי הכל משמיים הכל מדוייק! לא יכול להיות שסתם ככה השם ברא עוד גוף עם נפש של מלאך.
לא האלה עם הכנפיים. שלא חוטאים. ולא השרפים שנמצאים אי שם מעל שבעת הרקיעים. משבחים ומהללים. ומגיעה בקלות עד כיסא הכבוד.
אבל כאן למטה. הכל נראה לכאורה קצת שחור. קצת הרבה מעוות עם המון כיסויים. אנשים לא מוצאים משמעות לחיים.
הם מסתגרים בפינה רואים סרטים. מבלים ככה את שארית החיים בלי תכלית בלי משמעות. איך הנשמה עדיין עם שפיות. היא רוצה שהבן אדם שלה יפתח סידור או ספר ילך לנשום אוויר בשקט יתחרט על המעשים שלו.
אבל הוא בשלו חושב רק על עצמו אבל רק על עצמו אולי סותר את המניע הפנימי שממנו נולד.
והמניע לבד.
סתם בצד.
יושב מסתכל עליו מהכלא שנכלא אליו ואומר לו:
" למה ככה? למה בדרך הזאת בחרת?
אולי יש לך חכמת חיים.
אבל של איזה חיים? הלא אמיתיים??
מה אתה שותק? דבר לאלוקים! יש לך דרך לתקן כל עוד אתה חי!
אל תעמוד בצד! אל תראה את הנפש סובלת, אל תגיד שאתה לא מכיר אותה! כי הבטן מקרקרת.
היא רוצה לשמוע קצת טוב.
חיבוק. חיבור. דיבור.
משהו! להתייחס! תן תשומת לב קטנה חיוך מאיר או חתיכת עוגה. כמובן עם ברכה….
אל תיתן לה לסבול- פשוט חבק אותה!
ואז היא תחזיר לך את עצמך. מלא אהבה. תשוקה לחיים. לא המזוייפים- האלה האמיתיים!