מה נסגר איתי?

אני ילדה קצת שונה אני חושבת.
לא במראה דווקא. כשאומרים לי שאני דומה לדודה שאני שונאת אני נעלבת עד עמקי נשמתי והולכת לבכות בחדר.
מי ידע שאישיות כל כך משפיעה על המראה?!
תמיד כשאני בוחנת מראה אני חושבת לעצמי האם אני מעצבנת בעיני אנשים – ואז גם מכוערת. וזו מחשבה שמפחידה אותי.
מי רוצה שאנשים לא יאהבו אותו?
אני מאוד רוצה.
זה חשוב לי, נראה לי שזה טבעי לרצות שיאהבו אותך ושיגידו שאתה מעניין.
אימא שלי סיפרה לי פעם שכשהיא הייתה בסמינר היא וחברותיה חיקו מורה, ואז הגיעה מורה אחרת ושאלה את אימא שלי למה היא לא מחקה אותה?
זה אומר עליה שהיא משעממת?
זה מעליב. אבל היא קצת הגזימה.
בכל זאת לבוא ולבקש חיקוי זה מוזר, אבל טבע האדם הוא מוזר לעיתים.

אני מוזרה כפי שציינתי. לא מוזרה אלא שונה.
כלומר, כל ילדה מן הסתם שונה מחברתה ומבני האדם האחרים. אבל אני באמת שונה.
תמיד אומרים "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה"
נו, בבקשה, מי הן חברותיי? ומה זה אומר עלי?
כל כך הרבה חברות החלפתי בחיי שזה בפני עצמו אומר עלי הרבה.
לעצמי אמרתי שאני מאבדת עניין מהר בחברות, שנמאס לי. שאני לא בוחרת חברות בחוכמה.
אבל האמת שכל בחירה בחיים שלי עשיתי בלי הרבה מחשבה. גם בבחירת החברות וגם בהחלפת החברות טעיתי.

אימא שלי טוענת שאני מחליפה חברות כמו גרביים.
אני יודעת אימא, אני יודעת.
מה אעשה שכשקצת קשה אני בורחת.
זו אני
בעצם מי קבע מה אני?
יש לי בחירה חופשית, אז רגע מה באמת" אני אני" ומה פשוט תווית שאפשר לעבוד עליה?
אני חייבת לעשות בזה סדר ולהבין אותי, עם כל חוסר התקינות במשפט.
ככה אני מדברת.
שוב, ההגדרות האלה

אני שחקנית, אני יודעת מעולה להיות יום אחד כך ויום אחר שונה לגמרי.
אני פשוט שקרנית. זו דרך אחרת להסתכל על היותי "שחקנית".
אני שונאת להגדיר את עצמי . וכל כך אוהבת.
להבין מי אני ומה אני.
פשוט להיות בלופ הזה שעות. זה קורה באמצע היום, ולפני השינה.
משך שעה אני שוכבת במיטה וחושבת על עצמי.
איך אני תופסת את עצמי. איך אנשים תופסים אותי.
הלוואי והייתה בינה מלאכותית שתפענח אותי.

לא הרבה יודעים עלי שאני חושבת הרבה. ועמוקה. כי אני המצחיקה. איזה עומק יש בליצן חצר?
בהומור שלי יש עומק זה בטוח.
אני לא אוהבת בדיחות קרש ולא אהבתי.
זה לא מצחיק בעיני.

אחת החברות הרעילות שלי אמרה שהיא מעדיפה הומור של מישהי אחרת שאנחנו מכירות.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
אני פשוט יודעת במה אני מוכשרת.
ואני מאוד מודעת ולא תלושה.
כן, אני מצחיקה מאוד.
לפי תגובות מחברות, ממורות.
אני מצחיקה וזה בולט.
זה הנשק שלי.
אז למה להיות מגעילה ולמעוך אותי?
למה?

אני בטוחה שהיא יודעת שרציתי שהיא תגיד שאני מצחיקה. למה לא? זה מוריד מכבודה?
למה כשהיא מטפסת על הכיסא הגמדה הזו, היא נשענת לי על הכתף ומכאיבה לי?!
אני לא סובלת אותה.
אבל אני אמורה לסבול ולאהוב אותה.
למה זה כל כך קשה.
אני נכשלתי, הרגשתי.
היא סיננה אלי משפט עוקצני באופן חסר חן, לא שנון.
והרגשתי איך הפנים שלי מתחממות והעיניים שלי מצטמצמות לכדי שני פנסים קרים. היא ניסתה אחר כך לבדר אותי, באופן לא משכנע.
והגבתי בקור, אחח כמה התאכזבתי מעצמי.

אהבת ישראל זו סיסמה שכדאי להשתמש בה.
ולתרגל אותה.
אחרת איך אהיה השליחה שאני רוצה להיות?!