עבר שלא ישוב

חשבתי שפיזרתי את העשן
חשבתי שכיבתי את המדורה
חשבתי שגם את הגחלים כבר סילקתי
ואז ביום אחד בהיר
שוב הכל התערער
נתן לגדר היציב שמסגרתי להתפורר
הכל בער בידיים
המדורה הכתה באוזניים
הגחלים רחשו בתוך העניים
והלב שכבר מזמן הרגיש בטוח
החל נסוג, עף עם הרוח
והילדה הקטנה שבתוכי
נרעדת נידפת אל תוך תוכי
האם לעולם לא יהיה סוף?
האם הפחד יארוב תמיד במסוף?
והגעגוע שחשבתי שנשחק
ישחק בחיי ממש כמשחק
אין לי כוח להתמודד שוב
חשבתי שחושלתי וכבר לא אשוב
אבל הנה, אני עדיין בנקודת ההתחלה
כנראה ברחתי כמו חתול ולא צלחתי את המשימה
וכשאני שוב רוצה לעצום עניים
היא עומדת שם
מביטה בי בעניים
כמו נותנת הזדמנות לקום
חוסמת אפשרות לברוח מהיקום
האם שוב לדחות, להניח
ולחכות לסיבוב הבא
לכאב שלא מניח?
או להוציא הכל לחוות חזרה
כנראה שלא, אין לי תשובה
אחכה לאליהו התשבי
מתרץ הקושיות
שיתרץ גם את שלי.