רוצה להרגיש שוב…. ולהבין.

אני עומדת כאן, ליבי כבד מדי, מנסה להבין את האכזריות שסביבי.
השביעי באוקטובר, יום שאני זוכרת היטב, כשהמחבלים הפכו את החיים לסיוט.
אני מנסה להזדעזע, לחוש את הכאב, אך הדמעות כבר אינן זורמות, רק חלל.
מה עלי לעשות כדי להרגיש עוד פעם? האם אפשר בכלל להשתחרר מהזוועה הזאת?

אני מתקשה להשלים עם המציאות הקשה, רוצה לצעוק, להתפרץ, אך הקול נחנק בגרוני.
האם אי פעם אוכל לשוב ולהזדעזע כראוי? או שמא הלב כבר הפך אדיש מול האכזריות?
אני מנסה להבין מה קרה לי, מדוע הרגשות נעלמים, מדוע הכאב כבר אינו מציף אותי.
האם זה אפשרי שאני כבר לא מסוגלת להזדעזע מהאלימות והרוע שסביבי?

לפעמים אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי, את הרגישות והאמפתיה שהיו לי פעם.
האם זה אומר שהאכזריות ניצחה? שהיא הצליחה להרוג את הנשמה שלי?
אני לא רוצה להאמין בכך, אני רוצה להמשיך להילחם, להישאר אנושית ורגישה.
אך לפעמים זה כל כך קשה, כל כך מייאש, שאני כמעט מוותרת.

אך אז אני נזכרת בכל הטוב שעדיין קיים בעולם, בכל האנשים הטובים והמסורים שפועלים למען השינוי.
אני נזכרת בתקווה שעדיין מפעמת בי, באמונה שהאור ינצח את האפלה.
אני נזכרת בכך שהאכזריות לא תוכל לשבור אותי, שאני חייבת להמשיך להיאבק.

אז אני אמצא בתוכי את הכוח להתמודד, להישאר רגישה ואנושית למרות הכל.
כי זו הדרך היחידה להמשיך ולהילחם למען עולם טוב יותר, עולם של צדק ושלום.
אני אמשיך להזדעזע, להרגיש את הכאב, אך גם את התקווה והאמונה שהטוב ינצח בסופו של דבר.

זה לא יהיה קל, אך אני לא אוותר. אמשיך להילחם, להישאר אנושית ורגישה,
כי זו הדרך היחידה להביא לשינוי האמיתי שאני מייחלת לו. ואני מאמינה שיום אחד,
הטוב והצדק ינצחו את האכזריות והרוע.