גחלים לוחשות /8

חום מטפס ללחיי כשאני רק מתחילה לדמיין את הסיטואציה. אבל גרם של אמון נשאר לי בעצמי. אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות.

טיפשה, אף פעם לא הייתי.

וכשהאינסטינקטים שלי זועקים, אין מנוס ממסקנה אחת.

ואני אעשה את זה.

מילים על סנה בוער ומשה חולפות מעל אוזני. אני מתנערת, מחליטה להתרכז במה שנשאר משיעור תורה.

מצביעה כדי לקרוא פסוק. מסבירה.

המורה נהנית, אני רואה את זה עליה.

יופי.

צלצול קוטע את השאלה של חגית.

אני סוגרת את החומש, וקמה.

מחייכת בהתנצלות לשבי, הודפת את ברכה.

יורדת במדרגות. מהר. מהר.

מול הדלת של חדר מורות אני נעצרת.

עושה אחורה פנה.

ממשיכה במסדרון לכיוון חדר ההקבצות, מהדקת שפתיים.

אני רצינית? באמת הולכת לעשות את זה עכשיו?

לא תהיה לי אפשרות להתחרט.

ולמה זה שוב הגודש שמציף לי את העיניים? לא יודעת מה קורה לי לאחרונה עם הדמעות.

פותחת את הדלת של החדר הקטן, השקט.

חוסמת בכי.

יש כאן מישהו.

אני נכנסת, מגלה את נחמי ומלכי בשחנ"ש מרתק.

מעווה פנים לחיוך, יוצאת.

המילים שלהן מרפרפות לי באוזניים, לא חודרות.

ליד חדר מורות אני צדה את המורה למדעים, מבקשת ממנה בנימוס.

היא מאשרת, נכנסת פנימה.

אני ממתינה ליד הדלת, גחל זעיר עולה בי.

כבר מזמן לא כססתי ציפורניים. לא הולכת לחזור להרגל הישן הזה, ועוד כאן.

המורה חני יוצאת אליי, פליאה מסתתרת מאחורי האישונים. אני רואה את הפליאה הזו. יודעת שהיא מוצדקת.

"יש לך שתי דקות בשבילי?" אני מובכת, רואים על הפנים שלי.

היא מהנהנת, ונדמה לי שאני רואה זיק של סקרנות נדלק לה. "רוצה שנצא לספסל?" היא שואלת ברגישות.

אני שמחה על ההצעה. עדיף.

מחניק לי בגרון. מנסה להוציא מילים והסבר, לא מצליחה.

לא הכרתי את עצמי כזו. אני יודעת לדבר עם אנשים!

אנחנו מתיישבות. ידעתי שאפשר לסמוך עליה, כי היא נותנת לי מבט קשוב, ושותקת.