גחלים לוחשות /4

ושוב נפגשנו ליד שער האשפות.

השמים היו מעוננים אותו יום, ועבים קודרים כיסו את השמש העליזה.

ככה אני מרגישה עכשיו. ערימות של אשפה, מלוכלכות, אפורות, שוכנות לי בלב.

"שלום," היא אמרה במאור פנים, כתמיד.

"וברכה," עניתי אני, עצבנית.

"קרה משהו?" תהתה.

"משהו חדש? לא. חוץ מהמסקנה שהגעתי אליה לאחרונה: אין לי כוח לעצמי." אני בטח נראית לא טוב, עם פנים נפולות וכל זה, אבל לא אכפת לי.

היא שותקת.

אני שולחת רגל הצידה, בוטשת בעפר. חסרת כוח לעצמי, לעולם, להכל. למה אני פה בכלל?

מילי שולחת אלי מבט. אני מרימה עיניים, מסתכלת בשלה.

הן יפות. ו… יש בהן עוצמה.

היא בוחרת מילים. מזריקה לי כוח. מעודדת. מספרת לי שזה לא הסוף, ואם הגעתי עד לכאן יש לי את הכוח להמשיך.

אחר כך, במילים שקטות, היא מספרת סיפור כואב. אני מצטמררת. רק בספרים קראתי על אבא אלים. ואיך פתאום יצאה מהספר, הגיבורה הראשית. ואיך היא מתמודדת בכלל.

מנסה לברור את המילים, לגרום לה להבין את ההערכה שאני חשה כלפיה, להחזיר לה גם קצת כוח.

"רבקי, את מתוקה." היא נותנת לי חיבוק, והולכת. האוטובוס שלה בורח.

אני מביטה בגבה המתרחק. אוהבת כל כך, פתאום.

מרגישה צורך מוזר, להתפלל עליה קצת.

בלי מילים אני מסתכלת לאפור של השמיים.

תחינה אילמת.

ואז אני בולעת רוק, וחוזרת הביתה.

#

אני לא יודעת להסביר למה, אבל מאז שהכרתי את מילי, כמה שבועות קודם, החצאים שבי נחצו שוב.

פעם הייתי רבקי.

אחר כך רבקי של הכיתה ורבקי של הבית.

ופתאום הפכתי להיות כל כך הרבה דברים: ילדה טובה בכיתה, נערה מסובכת, רבקי רעה עם אש שמשתוללת וחברה של מילי.

ואת החלק האחרון שבי אני הכי אוהבת.