4:27 ואת.

רציתי, בטח רציתי לשלוח לך הודעה.
היו לי כל כך הרבה מילים להגיד, דמעות לבכות, ולב שבור אחד שרק ביקש אהבה.
רציתי לכתוב לך זכרונות, לשאול אותך: זוכרת? כמה היית מאושרת אז? זוכרת את החיוך שלך? הצחוק שלי? אני זוכרת. גם את ההבטחות, ההודעות ואותך.
לא העזת לפגוע בי, לא רבנו אף פעם, והיה לנו טוב.

היום כולם אומרים שלא, "זה היה רעיל, זה היה מסוכן, טוב שזה הפסיק". אני מסכימה איתם. יש לי ברירה אחרת?
כי באמת טוב שזה נגמר. אבל איך אמרת פעם, כשאמרתי לך שאת סותרת את עצמך?
'לא נכון, זה לא סותר. אחד השכל אחד הלב'.
כי הלב שלי צורח. את הבדידות הזאת, שהכנסת פתאום. את הכאב. את הגעגוע הכל כך משגע הזה.
מאז שהלכת יש לילות כאלה, ארוכים-ארוכים, כואבים. את נמצאת-לא נמצאת אצלי בחדר, והכל קר, ומפחיד, וכואב.
מה קרה פתאום, אה? אהבת אותי. או שהכל היה משחק?! מה הייתי בשבילך, יויו? פלסטר? דבר שמזיזים מצד לצד ונהנים איתו, ואז כשלא צריכים זורקים?

ניסיתי להמשיך את זה, ילדה טיפשה ומפוחדת שכמוני. ניסיתי להחזיק את זה בציפורניים, לקוות שאת עוד פה.
אבל די, כמה אפשר? חצי שנה עברה, שישה חודשים שהבנתי בהם כל כך הרבה דברים.
למדתי לאהוב את מה שזרקת, דווקא בגלל זה.

היום אני במקום אחר. לא חשבתי שיקח לי כמעט שנה להתגבר עלייך, אבל הנה, אני כמעט כמעט בסוף.
ובטח שאני נופלת, וחוזרת אלייך, ושוב חוסמת. ואנחנו רבות, והכל מתפוצץ, ואני שוב בוכה ואת מתעלמת.
אבל אני מאמינה שאני אצליח בסוף. אולי לא למחוק אותך לגמרי מהלב שלי, אולי להשאיר לך מקום קטן כזה שקוראים לו השלמה. הבנה. שכל מה שעברתי איתך היה הכי לטובה.
אני מתגעגעת אלייך. שורף לי הפלאשבקים שעולים, המקומות, המילים וההקלטות ממך.
אני גם שונאת אותך. כי יש דברים שכנראה לא אוכל לסלוח עליהם לעולם. מילים שאמרת או שלא, מבטים, משפטים מאחורי הגב ומעשים.
אמרתי לך שסליחה זה לא העניין פה, אלא השינוי.
כתבת לי: "את כועסת".
כתבתי לך בחזרה: "נכון, אני כועסת ופגועה. אבל האם אי פעם זה גרם לך לשנות את ההתנהגות שלך כלפי?" .
ולא ענית.
הגיע תורי לא לענות. וזה כואב. או או כמה שזה כואב.
אבל כלום לא שווה, אם המטרה שלך היא להשפיל אותי ולשלוט בחיי וברגשותי.

את יודעת שאתן הכל בשבילך, גם כשלא נוח לי או פחות בא לי.
את יודעת.
אבל עד כאן. עד חצי שנה של סבל והתעללות. של הולכת-חוזרת-הולכת-חוזרת. של משפטים כואבים, שונאים, מטיחים ושקריים.
ואולי אני אהיה עכשיו קרה אלייך, ולא אענה, ואחסום את הלב עם אלף חומות ואשים את השכל על און. אבל הלוואי שתדעי, שבפנים, במקום בו אני כל כך מנסה להסתיר, אני רק מתה לרוץ אלייך ולבכות על הכתף שלך.
אני רק רוצה לבקש סליחה ולחזור אלייך.
המקום הזה שרועד כל פעם שאת אומרת משהו, ונשרף כשאת בוכה. המקום הזה שמאבד את הנשימה כשאת קרה, ונכנס להתקף חרדה כשאת מסננת.
את חשובה לי. אני אוהבת אותך. נורא.
ובכל זאת, את זאת, שגרמת לי ללכת.