צפת של מטה /6

אין לי דרך לדעת למה הקב"ה גרם לסבל שיהיה.

אני לא יודעת, ובכל פעם בה אני מרגישה איך הלב שלי נסדק עוד קצת, אני שואלת עוד יותר ויותר, ריבונו של עולם למה?

למה כואב? למה למה ה'. תעשה הכל, רק שלא יכאב לנו כל כך, שלא נרגיש איך כל העולם מתנפץ שוב ושוב. אף אחד לא מתרגל לסבל, הוא מכאיב בכל יום בו השמש זורחת. הוא מעיק תמיד. ואת פוגשת אותו בכל מקום כמו שאת פוגשת את החיים מאחורי כל דשא. ככה השמחה והכאב בסירקולציה תמידית בתוכי, מאחורי כל ענן או מנורת רחוב, אני מוצאת סימני שאלה.

למה? ואיך אפשר שכן לחיות ולשמוח?

אז מצאתי דרך לחיות בה, החסידות. החסידות מסבירה לי למה, מסבירה לי איך מסבירה לי את המטרה לשמה אני כאן לשמה כואב לי. את המטרה בגללה אני אוהבת,  את הגלות שבגללה אני חסרת אוויר. את המטרה בגללה אני שואפת מלאי שמחה כמו אדם שנושם במאמץ מתחת למים.

ואת החסידות אני צריכה לפרוט לפרוטות של אגורות בשביל שהלב שלי יבין. בשביל שאוכל להקהות את הכאב שמכרסם בי, במיוחד לאור התקופה האחרונה, לנוכח הגלות של כולם גם הגלות שלי מתגברת והלב שלי צריך תרופה יותר מאי פעם.
פורים.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. מסביר הרבי – הקב"ה שהבטיח שלא ינום ולא ישן שומר ישראל, נרדם. אנחנו השתקפות של הקב"ה וכשהוא נרדם, זה כי אנחנו נרדמנו. כשהוא כמו מפסיק לשמור על עמ"י שלו, עד שבנו יחידו של הקב"ה עומד בסכנת השמדה מוחלטת – זה בגלל שאנחנו שאוהבים אותו בפנים, לא מנהיגים את עצמנו לפי האהבה הזו.

נרדמנו.
אנחנו ישנים. לא מבינים למה אנשים ממשיכים לרוץ בתחנה המרכזית, לא מצליחים לנתח את המציאות שפוי. הגלים ממשיכים להכות את החוף כמו שאנחנו ממשיכים לחיות בכוח כי כבר יש אחרים שצריכים אותנו. פעמים אנחנו מעולפים מכאב, פעמים אנחנו צילי אדם, לא רואים ולא שומעים מסתובבים ברחובות הארץ כחולי מבט טכנולוגי.

נרדמנו.
שכחנו מה זה אלוקים.
למדו אותנו שהקב"ה הוא טוב. אנחנו לא מבינים את זה. אנחנו לא מבינים איך יתכן שבארץ שעיניו ה' בה מסתובבים אנשים שכולים.

אנשים שאיבדו את יקיריהם, אנשים שאיבדו את האלוקים והחיים שבתוכם, אנשים שאיבדו את עצמם מרוב אפקט טרנס אורבני, מרוב כאב שמתגלגל בארץ לאורכה.

בשינה יכולים לקרות דברים פרדוקסלים, הפוכים. זה הדבר היחיד שמסביר איך יתכן שה' שאוהב אותנו כל כך, גורם למצב שבו עמ"י בסכנה. בימים ההם בזמן הזה.

ושוב החסידות פוגשת אותי, וצועקת לי בקולי קולות 'תחיי' ו"יש סיכוי, יש סיבה".

אני צריכה לעבד הרבה את הספרים כדי שהם יכנסו ללב שלי, כדי שיצליח להאמין למה שהם ממשיכים לטעון בתוקף, לא פחות חזק מהתוקף בו הלב שלי פועם.
אני ישנה וליבי ער.
בטח שהוא ער, הוא כואב לי כל כך, אני כאילו מייחלת שירדם לכמה שעות, שאוכל לא להרגיש,  לקחת הפסקה מהמלחמה שלי על חיי נשמתי.
ליבי ער. ממשיך לדפוק גם כשכולנו ישנים, כשלא נשאר לנו יותר כלום. ששום איבר לא עובד, שאין טיפת כוח.
ליבי ער. הנקודה הזו שבה הקב"ה שבתוכי פועם שוב ושוב, אותו הכאב שלא נותן לי מרפה ומאיץ בי להביא גאולה לעצמי ולעולם – הוא קולה של הנשמה.

זה כוח מסירות הנפש. שלא אוהב ולא מתרגש ולא מבין ולא עושה כי הגוף ישן כמו בובת סמרטוטים, הכוח הזה, תמצית של כלום משאיר אותי בחיים.
הוא משאיר אותי קשורה לה', לאלוקים שלי.

ככה החסידות מסבירה לי, אני מתמללת אותה לעצמי בעדינות ורוך כי רק כך הלב האבוד שלי יקשיב.
קול דודי דופק פתחי לי
דודי האהוב שלי, דופק, דופק על הדלתות הסגורות של עולמי הפנימי ומבקש ומתחנן שאפתח לו. שאמסור את עצמי בשבילו, בשביל שנינו. ואהבה העצומה שלו אלי כמחזיר אור מתקמצת לנקודת המסירות נפש ממנה מתחיל הכל.
בגללה אני קמה בבוקר, בגללה אני מתפללת בלי רגש, בגללה אני שמה בוויז החיים שלי את הכתובת "מה שנכון". לכן אני ממשיכה כל יום, כל הזמן את החיים שה' הועיד לי ומנסה לשמוח.

את לא מבינה ולא מרגישה – נותנת את כולך כי את לא הסיפור כאן .
כי הסיפור פה הוא הרבה יותר גדול, הוא אלוקי, אקספוננציאלי ביחס אליך.
אבל החסידות מתעקשת איתי שהקב"ה פה, אוהב חומל ומבקש את הלב שלי, אותי. אני לא הסיפור פה. אבל הנשמה שלי כן.
ודודי דופק
פתחי לי אחותי רעיית יונתי תמתי.
תפתחי לי
תשתמשי בהסתר של העולם ותחברי אותו עם אלוקות
תהיי אחותי, יהיה לנו קשר חזק שכזה, טבעי שכזה כמו אחים.

תלמדי את התורה שלי, שתתלבש בשכלך שלך, תצאי מעצמך מהרגילות שלך ותחי לפי מה שהתורה אומרת. ככה את מחיה את העולם בעצמך – ככה אנחנו נהיה קרובים עוד יותר. תהי רעייתי.
תסתכלי ביוקר המלך. תתבונני בו כמה הוא גדול, הסתכלות עמוקה של שני אהובים שהעולם לא נמצא בינהם. כמו זוג יונים שמביטים בעומק אחד בשני.
וההסתכלות שלך על הקב"ה ההתבוננות שלך תגרום גם לו להסתכל עלייך. כל היום להסתכל. תהיי יונתי.
ואז נהיה שלמים. תהיי תמתי.

נהיה שותפים, אני אצטרך אלייך, אכסוף למעשה ידייך לכל העבודה שאת עושה פה בעולם הזה. לעבודה שלך עם החושך  עם הרגשות והמטלות היומיומית והפרטים הקטנים – אני משתוקק.

ושם שוב הלב יתעורר. שוב תבוא לידי ביטוי נקודת המסירות נפש איתה התחיל הסיפור. זה לא שיש אותי ויש את הקב"ה – אנחנו אחד.
אני ישנה וליבי ער
לא תמיד אנחנו פותחים להקב"ה שדופק. לאהבתו הגדולה אלינו.
דודי שלך ידו מן החור

הוא בודק איפה המנעול של הלב ומכניס את היד, לא מחכה שנפתח לו. הוא עושה חור במחיצה שמפרידה בין ישראל לאביהם שבשמים, הוא עוזר גם למי שלא פותח, גם למי שהוא ערום מלבושים של תורה ומצוות, מוצא את הדרך אל לב סדוק כמו שלי.
"וזהו כללית העניין שאני ישנה וליבי ער, דאף על פי שאני ישנה בגלותא מכל מקום בל ידי ממנו נידח, כי ליבי ער, והיינו לפי שהקב"ה ער… בכל המקומות ובכל הזמנים שאינו שומע למידת הדין אלא שולח ידו מן החור ועד שחודר את כל מציאותו של איש הישראלי ועד שנהפך לגמרי מן הקצה אל הקצה".

אני מחכה לנס פורים שלנו. ששנתו של המלך תנדוד, שה' לא ינום ולא ישן. כי אנחנו נתעורר אליו. החיילים שקופצים אחד אחרי השני אל האש, מדברים את לחישות הלב של העם כולו
אנחנו יחד בסיפור הזה.
אני לדודי ודודי לי.