אוויר הרים.

מביטה אל האופק.
לוקחת עוד נשימה לא משחררת.
הדמעות זולגות בחופשיות,
הלב בוכה.

כוססת את העט,
בעיניים מטושטשות נוגעת בהרים.
מי יצילני מעמקי הבור,
ירים אותי אל הפסגה.

–

כותבת. בוכה. שרה.
נושמת.
נרגעתי קצת.