גם אתן חרדות לפרטיות שלכן בצורה הרסנית?

ובכן, אני רוצה לכתוב משהו ממש מהלב.
אז בבקשה תקראו עד הסוף, ותגיבו. אם לא בעצות אז במקרים דומים, שאדע שאני לא לבד.

ובכן, אז לפוסט:

לאחרונה יש לי כל מיני שאלות ממש מוזרות. דברים ממש ממש מציקים. שאלות שאנשים שואלים במבוכה, מקבלים תשובה וממשיכים הלאה. דברים אישיים מאוד.

אבל אני, לא יודעת למה, לא מסוגלת לשתף. אני פשוט לא יכולה, אין לי למי לספר. למשפחה מאוד מאוד קשה לי לשתף בסודות אישיים בגלל שהם פוגשים אותי כל הזמן וזה לא נותן לי להיפתח, ואני גם מפחדת שהם לא יבינו אותי.
אנונימיות היא בשבילי.

חשבתי לשאול כאן את כל השאלות המוזרות שלי, שאני אפילו לא זוכרת את כולם כרגע.
אבל אז חשבתי, אולי זה לא רעיון טוב.
למה? פשוט מאוד. שאלות תמיד יש. בלי סוף. אני לא יכולה לכתוב פה את כל השאלות שלי, בפרט שלפעמים מדובר בדבר אישי ומורכב שקשה להסביר כאן בכתיבה.

חשבתי עם עצמי והגעתי למסקנה שכל השאלות שלי לא דחופות לי כמו שדחוף לי לדעת, מהו המחסום הזה שמונע ממני לשתף. זה ממש קשה ככה. אני נעשית לחוצה כמו קפיץ שמגיעים לנושא שקשור לרגשות שלי. כאילו אסור להם לדעת שיש לי רגשות.
זה טיפשי. אני יודעת. אבל אני לא מצליחה להיגמל מזה.
אפילו את הפוסט הזה היה לי קשה לכתוב, אפילו שאני יודעת שהכל אנונימי.
אולי יש לכם רעיון בשבילי?

נ.ב. תודה מכל הלב למערכת שמקבלת תגובות ופוסטים במהירות רבה, וגם לכל הבנות היקרות שעונות ועוזרות.

תגובת מערכת:

שלום לך נערה יקרה, חכמה ועמוקה!

אהבתי את המסקנה שהגעת אליה, שבעצם השאלות כבודן במקומו מונח, אבל יש פה את הנקודה של הצורך בפרטיות.

ומרגיש לך שהוא מוגזם.

מהו המחסום הזה? את שואלת.

קשה לדעת בוודאות מהו המחסום, אבל כן אתן לך כמה רעיונות. מאמינה שעם העומק והאמת הפנימית שלך – את תמצאי את הנקודה וממנה יהיה קל יותר להמשיך הלאה. זאת אומרת, להחליט אם כן לשתף או לא.

שוב הגיל הזה…

כן. בגיל ההתבגרות יש מודעות מוגברת ל"מה יגידו עלי". יש מן אשליה כזו שאני במרכז העולם וכולם בוחנים אותי כל הזמן. זו תחושה מאוד מלחיצה וחוסמת. היא גם לא נכונה.

החיסרון הגדול שלה הוא השיתוק הזה, הפחד העצום שכל תנועה שלי תתפרש באופן שאני לא רוצה, ויש בנות שהתחושה הזו  ממש חוסמת אותן מלהתבטא בביטחון.

התקווה? זה יעבור עם הגיל. אין פה סוד עמוק מידי. הביטחון העצמי שלך יגבר, את תלמדי פרופורציות, תביני שאנשים מרוכזים כל כך בעצמם שגם אם הם חושבים עליך משהו – זה לא להרבה זמן וממש לא כדאי להפסיד בגללם תשובות שחשובות לך.

חשש להיפגע

לחשוף את הרגשות שלי, זה לחשוף את החלקים הפחות מנצנצים שלי, לפעמים. חולשות, פחדים.

כדי לחשוף דברים שמטרידים אותי אני צריכה להרגיש בטוחה, שיגיבו לי באופן עוטף.

מאוד מפחיד לחשוף את עצמינו ולקבל ביקורת.

אז כן, יכול להיות שאת חוששת שיצחקו עליך, שיגידו לך שאת מדברת שטויות (חלילה) או כל ביקורת מקטינה אחרת. ומתוך החשש הזה את מעדיפה להתעטף ולשמור את הרגשות שלך לעצמך כדי לא להיפגע.

בסך הכל התנהגות הגיונית, אבל יש לה מחיר – שאת ממשיכה לשאת את השאלות שלך בעצמך. ולפעמים זה כבד מידי לסחוב הכל לבד.

—

אז מה עושים?

קודם כל מבינים את זה.

ואחר כך יש גם פתרונות.

אחד הפתרונות הוא לחפש ולמצוא מישהי חכמה ובוגרת, ואחת כזו מספיק אמינה שלא תעביר הלאה וכן תגיב לך בכבוד – ואותה לשאול. החלק הטוב בפתרון הזה, שאת יודעת למי את פונה ומה הסגנון שלה ושהיא לא תפגע בך. המחיר הוא שתצטרכי להתמודד ולהתגבר על הצורך באנונימיות, קצת. לכבוד זה.

פתרון אחר הוא לשאול באנונימיות, למשל בקו ללב (טלפונית), או באסק מי, או במייל של המערכת שלנו. החלק הטוב בלשאול בצורה כזו – שאת לא צריכה לחשוש שיזהו אותך ומה יחשבו עליך. החיסרון הוא שתמיד יישאר לך מתח (עד שתקבלי את התשובה) שאולי תקבלי ביקורת על מה ששאלת. ואני רוצה לומר לך שגם באסק מי וגם אצלינו במערכת עושים את כל המאמצים להגיב יפה ומכבד, באמת מגיע לכן! כל שאלה היא חשובה מאוד!

אם הצלחתי לשכנע אותך, מצויין. ואם לא – לפחות תדעי מה יכול לגרום מחסום מלשתף ❤