sometimes

אפילו שלא באמת חשבתי. אפילו שרציתי קצת. ועוד קצת. ועוד.
אפילו שניסיתי להרטיב עין בכח. אפילו שהיא התייבשה יותר.
אפילו.

עדיין ירגיש לי מוזר כשנורה צהובה תתיז רסיס על קרח. מוזר אם
תשמיע קולות אחרונים לפני שתחשיך. לעולם. תצפה לי אדמת לב
בזכוכיות זעירות. שקופות.

נולדתי יחפה. כפות רגליים עדינות. אולי מידי. לקח לי זמן עד
שהתרגלתי לדלג על שבר נוצץ. סדקים שציירו קשת קטנה בעור
אדום. מגורה.

גם אני באתי לאהוב. גם אני שנאתי. כי ככה. כי כואב. כי אשמתי.

אולי אני אמצא את עצמי פתאום. אוטובוס ידהר באופק דומע. אדהר
איתו את עצמי. אצמיד ראש עייף לחלון זכוכית רועד. גשם יטשטש לי
ראות. יקהה מחשבה. ישיר ממני עלים שהצהיבו מזמן.

דלתות יפתחו אל רוח. בעצמן.
יונה לבנה תנחת לאט על אבנים ישנות. ספוגות בחלום שהיה לי.
שעדיין.

זה כל כך פשוט. להיות.
לא מניחה כוכביות שחורות מתחתיי כבר. למדתי מזמן שצרחה לא
יכולה לנשום בסוגריים מעוקלים. משתיקי קול.

אין לי דמעות.
זה מפחיד.

זה יהיה נוראי אם ייעלמו לי גם מילים. אבהה שעות מול מסך לבן.
עורק יפעם לי במצח. לא יהיה לי בכי. לא אותיות. כלום. רגש יציף לי
גוף. לא יצליח להתנקז. ימלא אותי עד אובדן.

חיים ששתקתי ידשדשו מאחוריי. כמה רחוק שארוץ הם עוד יבעטו
קצת. לא נורא.

תסתכלו עליי.
אולי אני ארגיש מה שעצמתי חזק.

אולי גם לבד הוא ביחד.
לפעמים.