אומרים עלי שאני רגישה..
וזה יכול להיות נכון..
אני שליחה במקום קצת מבודד
אין פה ילדים בגילי
בסוף הקעמפ אני בוכה ובוכה ובוכה
לשעה בוכה
למה?
כי אני לא מסוגלת לחשוב שאני הולכת הביתה בלי חברות ובלי כלום
כבר נמאס לי להשאר ככה תקועה בבית עם חברות וירטואליות..
החברות של המסך.. פחות מבינות אותי
שבועיים לקחו לי לעבור את זה ועכשיו אני שוב עצובה
כי מתחיל הכינוס בקרוב.. ואני לא טסהההה
מה אפשר לעשות כדי לא להרגיש כל כך עצובה??
תעזרו לי מהר כי כל לילה הכרית שלי רטובה מדמעות..
ואז אני נרגעת
ושוב פעם בוכה כי המדריכה שלי מהקעמפ מתחילה להתכתב איתי בפלאפון..
"אני פשוט לא יכולה להאמין שאמא שלי והחברות שלי הולכות ואני אצתרך לעזור להשתלט על הבית ולראות את הכינוס במסך כמו כל החיים שלי שוירטואלים"
"סליחה שאני שופכת את הכל עלייך.. פשוט נמאס לי שאין לי חיים חברתיים נורמליים"
*תרגום מאחד מההודעות שכתבתי למדריכה שלי כששפכתי את ליבי ובכיתי
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
3 תגובות
אני חושבת שזה ממש טוב שאת בקשר עם המדריכה שלך וככה את מתייעצת איתה…בהצלחה לך
אויש.
מטסכל!
איזה מבעס זה
מקוה שיהיה לך רק טוב
תדעי שיש לך מלאנים זכויות
ורגישות זה מצרח נדיר!