בין הקוץ לפרח /31

"היי אח" ערבה התיישבה מול ידידה מגישה לו קפה חם.

הוא הרים לרגע את מבטו מהמסך מהנהן קלות בהודאה.

"אתה כול היום על המחשב, מה יש?" היא בחנה אותו, עיניו טרוטות, מותשות.

"בטח כבר שמעת מאמא"

"מה? היא לא אמרה לי משהו מיוחד, מה יש?" אתה יודע כמה הקשר שלנו רופף.

"אני רוצה לטוס, לטיול של כמה חודשים" קולו אדיש, כאילו זה נורמלי, ברור מאליו.

"מההה??" ערבה פתחה עיניים, מופתעת.

ידידיה סגר את המחשב, בוחן את אחותו ההמומה באמת היה צריך לספר לה לפני, זאת היא אחרי הכול, אחותו היחידה.

"אתה רציני איתי? למה? לאיפה? לכמה זמן?"

"אני לא יודע עדיין לאיפה, מחפש מקום… זה בגלל ש…" הוא עצר לרגע "את יודעת, כול מה שקרה, אני צריך ספייס, קצת לחזור לעצמי"

היא מצמצה קלות "ואז, אח שלי יחזור?"

הוא גיחך "לא בגרסה הנוכחית שלו אני מקווה"

"גם אני"

הם שתקו מספר שניות, נזכרים בו הישן, הקשר ביניהם היה אז מעולה, הם היו אחד בשביל השניה כשההורים העבירו ביקורת, דרשו שיחלמו את החלומות שהם לא הספיקו להגשים. בכול פעם כשאחד היה ננזף הוא היה מגיע לחדרו של השני מקבל נחמה, הזדהות.

וכמה הצטערה ערבה כששמה לב שהם מתרחקים, כששמעה מה שקרה והבינה שזה כבר לא האח שהכירה, שהיא פספסה משהו.

"אתה צריך לסיים עם זה" היא אמרה אחר מספר שניות של שקט.

"עם מה?"

"אתה יודע"

הוא השפיל את עיניו "אך ערבה? התנצלתי כבר, גם שילמתי לו על הכול. מה עוד אפשר לעשות? חברים ככול הנראה לא נחזור להיות"

"התנצלת בהודעה, זה לגמרי לא מתקבל. תקבע איתו- תפגשו- תדברו אתה חייב את זה לפני שאתה נוסע". היא בלעה את רוקה "ובקשר לחברים, כן. זה כנראה מחיר שמשלמים על טעויות" היא שתקה יודעת שזה כואב לו אחרי הכול.

"אה, ותקשיב רגע מה רציתי" היא עברה נושא יודעת שהוא יחשוב על הדברים שלה היטב "אממ… הציעו לי איזה הצעה… רציתי לשמוע מה דעתך"

ידידיה פתח את עיניו בהפתעה "מה? מתי התחלת לצאת" רק לפני זמן קצר דיברו על זה וערבה שללה מכול כיוון את האפשרות לפגישה בקרוב, הוא הכיר את אחותו, ידע כמה קשה לה להיפתח עם אנשים והצטער בשבילה מאוד.

"חברה הציעה לי והחלטתי לנסות" היא טעמה את המילה, חברה. היה לזה מתיקות קלה עם נגיעות מליחות לאיזון. חברה.

הוא חייך, שמח. "הלוואי שזה יצא" הוא קיווה בשבילה.

"אם הוא הבחור הנכון בשבילי כמובן".

"ברור" הוא צחק.

"אתה תצטרך לחזור מחו"ל אם אתחתן"

"מבטיח, אחזור ברגע שאשמע שזה מתקדם"

הם צחקו מהחלום שחלמו בקול, ביחד. כמו פעם.

עשרים וארבע השעות החשובות בחייה של לילך התחילו, עשרים וארבע שעות שישפיעו על השנתיים הקרובות של כול כך הרבה אנשים.

הרחובות רעשו מקולות תעמולה, הקלפיות פתוחות, צאו לבחור, להשפיע.