אני חושבת שאני בדיכאון

אני חושבת שאני בדיכאון.

לא כזה כמו שכתוב בספרים, לא כמו שכולם חושבים, דיכאון אחר. הלב שלי חלול. החברות הטובות שלי גרות רחוק ואלו שלידי לא נגישות.
פעם הייתי משקיעה בחברות, קשובה מכבדת, אבל לא קיבלתי את זה חזרה.

אני כל יום מאחרת. אני דוחה כל הזמן דברים ולא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה. החיים שלי ממשיכים כרגיל אבל כבר איבדתי עניין. בתוך מפגשים, אני משתדלת לחיות וליהנות אבל בדרך אני בוכה. אני משקיעה במה שאני צריכה לעשות, אבל כבר לא כיף לי. מבחוץ אני נראית זוהרת ומשקיעה במראה שלי אבל מחמאות כבר לא משמחות אותי.

אני חושקת שיניים ומנסה להתקדם, מעודדת את עצמי. מכירה את כל המשפטים המעודדים בעל פה. זה לא עוזר. אז אל תכתבו לי את זה, זה רק יכאב.
אין לי את מי לשתף ועם מי לדבר. אם אדבר עם אמא שלי היא תתחיל להרצות לי או שתאמר שאני מדומיינת וזה סתם שטויות. היא נבהלת כשאומרים לה שמשהו לא בסדר.

לפחות פה יהיה מישהו שידע מה עובר לי בלב.

תגובת מערכת:

יקרה, את מתארת מצב רוח ירוד כבר תקופה.

זה דבר שקורה לאנשים, וכדאי שכן ידעו מזה בסביבתך הקרובה, כדי שלא תרגישי לבד.

אני מבינה את החשש, את לא היחידה שחוששת שיצחקו עליה ולא יאמינו לה, ובכל זאת כדאי לשתף.

אם את לא מרגישה נוח לפנות להורים, תתבונני בסביבה הקרובה שלך (משפחה מורחבת, בית הספר) וחפשי דמות שאפשר לסמוך עליה שתתייחס אליך ברצינות – ותתייעצי מה לעשות. לפעמים צריך שמישהו אחר יפנה להורים, ולפעמים מספיק שנותנים לך כח לעשות את זה בעצמך.

אולי שיחה כזו תעזור לך לחדד לעצמך למה את מרגישה כך ומה יכול לשפר את מצב רוחך.

בהצלחה!