קטע אימה (😉) 11!!!

סחרחורת מטשטשת לי את שדה הראייה. מתנערת.
אני מנסה לגעת באמא.
כלום לא קורה.
דיי!!! איך אני יוצאת מפה??! פחד מלפף את עמוד השדרה שלי, אני קורסת על החול הרך. בוכה.
חייב. להעיר. את. אמא.
השאלה הגדולה היא איך.
אני קוראת לה, צועקת, נוגעת בהולוגרמה שלה אין ספור פעמים, מנסה לברוח מהעולם המוזר הזה, הנופי.
מאום לא עוזר.
השמש זורחת במרכז השמיים, לועגת. העננים נותרים אדישים לסבלי. איפה אהרון? תלתל סורר מצליף בפניי, ועוד אחד. הרוח מכה. הלב שורף מבין הצלעות.
אלוקים…
אני לא יודעת איך לנסח, מה לומר, על מה לבקש. כאילו נתקבעה הלשון למקומה ונאבדו המילים.
הייאוש מציף אותי גלים-גלים.
אני כלואה פה.
לנצח.
קופאת על מקומי, רק עתה קולטת את המצב לעומקו. "ה-צ-י-ל-ו-!".
הצעקה מהדהדת בחלל.
"ה-צ-י-ל-ו-!".
בזק חולף לי במוח, כאילו התנפץ בלון במוחי. הראש שלי מסתחרר.
אני הוזה.
אני הוזה.
אני הוזה.
אמא עומדת מולי, מסמנת לי לצלול אל הים.
אני יודעת שאני הוזה. כנראה השתגעתי. מה ההיגיון שאראה את אמא בעולם המוזר הזה, ועוד שתורה לי להיכנס לתוך המים?
אבל תחושת בטן פנימית ממאנת לשמוע לקול ההיגיון, לשכל הקר, המתון.
"ה-צ-י-ל-ו-!", צורחת בשלישית, רועדת.
אני נשכבת על החול, עזובת כוחות. גועה בבכי.
"אמא", הבכי מרעיד את מיתרי הקול, מטלטל את הגוף, את הלב, "אהרון", עיניי דולפות, "תוציאו אותי מכאן"…
ואז מתרחש הנס.
שוב.