צריך. פשוט. לאהוב

ארגנתי ישיבה. סידרתי כסאות במעגל, שמתי כיבוד
כי אמרו לי שלפעמים, לדבר עוזר יותר מכתיבה ואני חייבת לדבר כי בזמן האחרון קצת הלכתי לאיבוד.
קבעתי עם כולם שעה. והם הגיעו. הרגשות שלי.
אף אחד לא נעדר, וואלה הפתיעו. דו שיח עם הרגשות שלי, ממש נשמע נורמלי..

ראשונה הגיעה שמחה, כולה ורודה מבסוטה. אחריה דידה עצב, בכבדות כזאת שמעוררת רחמים
גם כעס הגיע, פחדתי שהוא יתפוצץ מכל מילה פשוטה ואכזבה הפתיעה כשבאה בתוספת של כמה חברים
פחד, אהבה, ייאוש וגעגוע תפסו ת'כיסאות, והתחלתי. העברתי מבט על הקבוצה המוזרה שיושבת מולי

"אז מה שלומכם?" שאלתי, ומיד התחרטתי.. כל אחד במצב שונה, הבנתי שאני צריכה להתמקד ולא לשאול באופן ספציפי..
פניתי למי שהיה נראה לי שהכי צריך יחס, עצב. "עצב, מה שלומך?"
"עצוב" הוא ענה. ולא הרחיב.
"עצב, כשאתה עומד מול המראה, מה אתה רואה בעצמך?"
"אני רואה שחור". לקח לו זמן להגיב..
"זה בסדר" אמרתי לו, "אל תבהל,
החיים מלאים צבעים,
ומותר לך לבחור על איזה צבע להסתכל"
"את בטוחה?" פתאום היה לו מבט אחר על הפנים..
"בטח! רק תדע שאם תבחר לראות צבעים אחרים, אולי לא תהיה עצוב יותר.."
הוא שתק. ארוכות. וראיתי שלכל השאר נמאס לחכות..

אז המשכתי, "שמחה. איך את יכולה לשמוח כשבכל מקום יש כאב, זה לא סותר?"
"לא" היא ענתה מיד והפנים שלה נראו כל כך קורנות
"בחיים," היא התחילה להסביר, "יש את כל סוגי החוויות.
יש חתונה, יש כשלון, יש מאכל אהוב, יש לשטוף תסלון..
בכל יום, אנחנו חווים הכל. מפאדיחה קטנה להצלחות גדולות
והיופי, זה לחיות את הכל, ככה, כמו שזה- זה הניצחון!"
וואו, חשבתי לעצמי. זה מילים יפות עם הרבה עומק.

הסתכלתי על הישיבה המצחיקה שארגנתי
"מה יכול לתת לכם כח? מה יגדיל את החוזק?"
"חיבוק" ענתה אהבה. "קיבלתי" עניתי לה ומיד חיבקתי..

"לדבר עוד" אמר געגוע, קצת בביישנות
"על מה למשל?" התעניינתי.
"על המחשבות והזיכרונות, להציף קצת, גם מהילדות"
"אתה צודק" הסכמתי.

"מוזיקה" ענו יחד פחד ואכזבה.
"תסבירו, ממש אהבתי את התשובה"
"זה מרפא" אמרה אכזבה עם דמעות בעיניים
"זה כמו פלסטר" ראיתי שהיא רועדת קצת בידיים
"זה לבטא מקומות כל כך מסכנים בנפש" היא כבר ממש בכתה

"אני אמשיך, אל תדאגי" קמתי להרגיע אותה
"פחד, מה עושה לך המוזיקה?"
"היא מכניסה אותי לפרופורציה, מלטפת את כל מה שבהדחקה"
התמלאתי סיפוק, פתאום הבנתי איזה כנות יש ברגשות ואז קלטתי שייאוש לא ענה על אף אחת מהשאלות
"ייאוש, מאיתך? איפה אתה מונח?"
"באוויר" הוא נאנח. "אני לא פה ולא שם. אני רגע מחובר, ורגע מנותק מהעולם.
כל דבר אני לוקח מאוד קשה, אני במקום מאוד נמוך"
"אבל אתה לא לבד בזה" הבלחתי לו חיוך 🙂

שכחתי לרגע שאני מדברת עם עצמי. ואשכרה ניהלתי שיח עם הדבר הכי הכי פנימי!
זה מטורף! כמה כל רגש פשוט רוצה יחס. ושלפעמים מרוב עומס או מרוב ריקנות, כל אחד לפינה נדחס
וכל אחד פשוט רוצה שיכירו בו, שיקשיבו לו.
ללמה? ומה קרה? או מה השתבש? הבנתי, שאני צריכה לקחת את כל הרגשות שלי ופשוט לגבש.
לגבש לגוש אחד שנקרא הלב שלי. ולהבין שצריך להכיל הכל, וזה היופי וזה הדבר הנורמלי
שהכל ביחד. לא רק עצב וגם לא רק שמחה, וזה מצחיק אבל ממש להגיד ללב שלי "הי, שומע? אני פה, איתך
כל הזמן! לא הולכת. אני כאן, מכילה, מחבקת ושומרת."

הבנתי שצריך לתת מקום. פשוט להיכנס פנימה ללב ולנשום.
לנשום לתוך מה שנמצא שם. בלי לשפוט, בלי כעס, בלי רגשות אשם.
פשוט לנשום. לחבק. ולהיות. לא צריך להרבה זמן. כמה שניות..

"זהו. תודה לכל אחד ואחד שהגיע"
"צריך לעשות את זה יותר" פחד הציע..
"זה רעיון ממש טוב" רציתי להגיד לו אבל פתאום לא ראיתי אותו
וגם לא את שמחה או את אף אחד אחר. אחרי שניה החדר התחיל להסתחרר
עצמתי עיניים חזק כדי לא ליפול וכשפתחתי אותם אז הבנתי הכל.
זה לא היה אמיתי. "אבל ממש הייתי שם, ממש ראיתי"
מסתבר שהדמיון שלי עובד ממש ממש טוב.. ועד לישיבה הבאה, אני כבר יודעת מה אני צריכה לעשות.
פשוט
לאהוב.