יש לנו קשר טוב

השאלה שלי קצת מוזרה. אבל ב"ה. הכול אנונימי:) אז ככה: יש לי קשר טוב עם אמא שלי. נכון לא נשמע בעיה?? זהו, שזה כן. כי אני מרגישה חריגה. ומוזרה. בכל הספרים וגם המציאות שאני רואה רק רבים עם אמא כל הזמן. ובשבילי, אמא היא הכתובת הישירה לכל שאלה .
(חוץ מזאת:). אני מרגישה שלפעמים התת מודע גורם לי לריב עם אמא שלי, רק בגלל שכך אצל כולם!! מעצבן כל כך. ומצד שני, אני באמת רוצה להיות כמו כולם! מה נכון לעשות??

שבוע טוב יקרה,

ראשית, שאלתך אינה מוזרה בכלל- זוהי שאלה שמבטאת את היותך במודעות עצמית גבוהה לכוחות הנפש הפנימיים הפועלים בתוכנו.
וכבר על זה יש לשמוח ביותר-
המודעות הזו שעוזרת לנו להגדיר ולהבין את עצמנו היא כלי נהדר להתפתחות פנימית, לצמיחה, לבניית קשרים איכותיים ויציבים עם הסובבים אותנו. אשרייך!

הקשר: מתנה או גורם לבעיה?
מתנה נוספת, גדולה ועצומה שזכית בה, היא הקשר עם אמא:
אכן, כמו שכתבת שאת בעצמך רואה במציאות, לא תמיד כך הם פני הדברים.
אבל האמת היא ש"אין כמו אמא" ומי שזוכה שאמא תהיה הכתובת הישירה לכל שאלה, זוכה בגדול לכל החיים. את זכית במתנה מיוחדת.

מתוך דברייך אני מבינה שלא עצם הקשר עם אמא הוא הבעיה אלא התחושה שהקשר הזה יוצר בך- תחושה של שונה, של יוצאת דופן.
ועוד אני שומעת ממך- שהרצון להיות "כמו כולם" מוביל אותך, בתת מודע, לריב עם אמא.
מה שאת, בעצם, בכלל לא רוצה.
מבינה אותך כל כך- מצד אחד את רוצה לשמור על הקשר הטוב והיקר ומצד שני רוצה להרגיש רגילה ונורמלית.
ועל פניו נראה ששני הרצונות הללו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

לשמר את ה"אני" ולא לפגוע בו
אנסה בס"ד קצת לשפוך אור על הסוגיה, מתוך תקוה שיעשה "סדר" בראש –

שלמה המלך כותב בספר משלי: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם",
אנו מבקשים בתפילה למצוא חן בעיני ה׳, וגם בעיני הסובבים אותנו…. כלומר, הרצון שלנו למצוא חן בעיני בני אדם הוא טבעי, הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, הנובע מתוך היותנו יצורים חברתיים.
יחד עם זאת, חשוב שנבדוק עם עצמנו שמציאת החן הסביבתית הזו היא לעבודת ה׳- האם היא משמרת את ה"אני" הפנימי שלי ולא, חלילה, פוגעת בי.
שאני לא, חלילה, פוגעת בעקרונות שלי, בדברים שחשובים לי, באנשים היקרים לי….

יש עוד כאלה חוץ ממך
דבר נוסף, כדאי להתבונן ולראות האם באמת מה שאנו רואים על פני השטח, הוא תמונת המצב האמיתית.
ובהקשר שלנו- האם באמת כולן, כל הזמן, רבות עם אמא שלהן?!
הנסיון מראה, שכאשר פורטים לפרוטות את ה"כולם", מגלים שזה אפילו לא הרוב.

סיפרה לי פעם נערה שבכיתה שלה כל הזמן הבנות צוחקות על המורה ומחקות אותה ושדווקא היא מרגישה ׳חיבור׳ למורה- אוהבת לשמוע את הסיפורי חיים שלה, מוצאת נקודות הזדהות, חשה שהמורה ׳קוראת׳ ו׳מרגישה׳ אותה נכון וכו׳.
באחת ההפסקות כששוב פעם החלו בנות לפטפט על המורה, אותה נערה עצרה אותן ואמרה שהיא דווקא אוהבת אותה. בתחילה נראה היה שהבנות בהלם אך בימים הבאים ניגשו אליה כמה וכמה בנות (כל אחת לחוד…) ואמרו לה שהן מזדהות איתה וגם כן מרגישות ׳חיבור׳ למורה אבל עד עכשיו לא העזו לומר זאת בגלל שלא רצו להיות יוצאות דופן.

ולענייננו- אני בטוחה שיש עוד מספר לא מבוטל של בנות שהן בקשר טוב עם אמא שלהן, רק שהן לא מעיזות לדבר על כך כי אינן רוצות להישמע חריגות, שונות.. וברגע שתהיה אחת שתאמר זאת, אט אט תגלו שאתן בחברה טובה:)
בנוסף, ודאי יש לא מעט בנות שמסיבה כזו או אחרת לא זכו, אך בהחלט היו רוצות וכמהות לקשר כזה טוב ואיתן עם אמא שלהן כמו שיש לך.

אז מה לעשות עכשיו?
לשאלתך ׳מה נכון לעשות׳???
אני חושבת שהתשובה נמצאת בתוכך.
השתדלתי קצת לתת כלים מתוך מחשבה שאת כבר תדעי איך להמשיך מכאן ובכל זאת, שאלתך הישירה גורמת לי להמשיך ולכתוב –
אני חושבת, שבמקרה שלך, ממה שהצלחתי לקרוא ולהכיר, נכון יהיה לדבר עם אמא (כן דווקא איתה) ולהציף את הדילמה, את ההתנגשות הפנימית.
יש לי תחושה חזקה שהיא תוכל לעזור לך בצורה הכי טובה שיש.
מברכת אותך בהצלחה ובשמחה מתוך חיבור, להקב"ה וגם לעצמך
מוזמנת לשוב ולכתוב- לשאול, לברר, לשתף…

מלווה אותך בתפילה,

איתך בדרך, מיכל

editor@shutafotbaderech.co.il