קטע אימה (😉) 7!!!

גוש פחד גדול, ענק, צונח על ליבי.
'אני אצא מכאן', מנסה לשנן, להחדיר ביטחון. נכשלת.
"אני אצא מכאן", אני אומרת גם לכפילתי בקול, "לא מפחדת ממך בכלל".
היא מביטה בי במבט מתעב. "כך את חושבת", אומרת הכפילה בקול רם שנשמע באוזניי כצעקה, מדגישה את המילה האמצעית. "אבל התקווה שלך תתנפץ כמו.. כמו..", היא מחפשת מילה מתאימה ולא מוצאת, "כמו זכוכית", מסיימת לבסוף.
"את יודעת מה ההבדל ביני לבינך?", אני שואלת ולא מחכה לתשובה, שכן השאלה רטורית, "אני לפחות יודעת שאני לא מושלמת. את, לעומת זאת, סמוכה ובטוחה שהפתגם 'אין שלימות בעולם' הוא טעות מיסודו. ואת, כמובן, ההוכחה".
היא מגחכת. גיחוך גדול ושחור שמעביר בי צמרמורת.
"אני לא חושבת שאני מושלמת, אני פשוט יודעת שאת לא כזו", היא אומרת בהתנשאות שמעלה את זעמי, מתלקחת ללהבה אדומה, בוערת.
אולם למראית עין אני רגועה. נינוחה ממש.
אני מחייכת בנימוס מאופק: "אופס! שעוות האוזניים מטרידה אותי לעיתים קרובות, ובעקבות כך לא הצלחתי לשמוע את מילותייך האחרונות..", אני מרימה את ידי במיאון: "לא, אין צורך לחזור. אני לא ממש מעוניינת".
היא שוב מגחכת.
רוע מהבהב בעיניה. קשתיות העין בורקות בשנאה, רצון לנקמה. דם, אש ותימרות עשן.
"אולי כדאי שבמקום לבזבז את הזמן תתחילי לומר וידוי במלוא הכוונה?", היא מציעה בשטניות אין קץ.
טראחח..
אני מרגישה כאילו אגרוף ענק הוטח לי בפרצוף.
מכחכחת. "לא", צרידות משונה מעוותת את קולי, "לא סיימתי את התפקיד שלי, כאן. את וכל העורבים שלך יכולים להמשיך לקשקש".
היא לא מעווה את הפנים לחיוך עדין, לא מגחכת ואפילו לא משמיעה צליל רם מפקפק.
אלא צוחקת. ממש.
"לא-סיימת-את-התפקיד-שלך?", היא משחילה בין פרצי הצחוק הרועמים שלה, "מי את שתקבעי חשבונות שמיים?".
"ומי את שתקבעי חשבונות אדם?", אני מחזירה לה, חיוורת אך נחושה.
סבלנותה פוקעת, כנראה, כי היא מזנקת אליי בקפיצה.
"כשאני אגיע לאחת את תמחקי לנצח!", היא צווחת. מנענעת ידיים בפראיות.
"'שלוש!..".
הספירה החלה.
אני מנסה להישאר חזקה, אבל הלב מפרפר. אני רועדת. חיים שלמים צפים מול עיניי.
אבא נושק לי למצח. מעניק חיבוק.
"מישקה", הוא אומר לי, "את יודעת כמה חיכינו לך?", מרים אותי גבוה ומנחית מטה בחזרה, "הרבה, הרבה מאוד אפילו".
ואני, בתמימות ילדותית, שואלת: "כמה זה הרבה?".
אבא רק צוחק ושולח אותי לבדוק מה עם דן, אחי הצעיר.
אני עוצמת עיניים. גלים-גלים מכים בי, דמעות צורבות את עיניי.
אמא. אבא. דן.
הכפילה מעגלת שפתיים: "שתיים..".
אולי זה הזמן להגיד 'שמע ישראל'?
הכפילה הזאת מוכנה לכל דבר, את זה אני כבר יודעת. היא לא תהסס לפגוע בי. קל וחומר לא עכשיו, כשהיא להוטה כל כך לסלק את המתחרה מהדרך.
דמעות עולות בי כשאני חושבת על בעלי. רגשות מציפים אותי כמו סופת הוריקן עצומת ממדים.
הכפילה נעצרת. מביטה בי במבט חודר, מפלח, ואומרת באיטיות אין סופית: "אח-".
"די!", קול תקיף, נחוש, נשמע מאחוריי.
אני מסתובבת. פוערת פה.
"דן???"…
צלליות חורגות מן הצללים.
אבא. אני מסיטה ראש לשמאל. אמא. דן. וגם.. אהרון, בעלי.