היי חברותת
רוצה סתם לבדוק את הסגנון כתיבה שלי…
עשיתי דמיוני, סוג של מדע בדיוני כזה.
תגידו את דעתכן 😎
תודהה ♥
פתחתי את העיניים לאט.
שחור.
זה מה שראיתי.
ואז עיגולים.
הרבה עיגולים.
סגולים.
סגול מצמרר.
הם רצו.
התחברו.
לעיגול גדול.
שגדל, וגדל, וגדל.
עיגול סגול.
ענק.
עד שראיתי רק סגול.
ואז עיגולים.
הרבה עיגולים.
שחורים.
אויי לא… אני יודעת מה יקרה עכשיו…
"דיייייייייייייייי"
מה. מי זה??
יש איתי עוד מישהו במקום הזה???
לא.
זאת אני.
אני צעקתי.
א-נ-י
מה זה אני בעצם??
פתאום פילחה לי מחשבה את המוח.
'מרים? את בסדר?'
רגע, מרים זאת אני? מממה פתאום אני שואלת את עצמי?
'אני רואה את המחשבות שלך, הכל בסדר, עוד מעט תתעוררי ו…תביני הכל'
מה???
פתאום ראיתי אור, חזק, מסנוור.
ואז ראיתי.
אני על מיטה, קשה. כחולה.
עמד מעליי מישהו, נראה מדען.
הקמטים שבמצחו התיישרו ברגע שראה את העיניים שלי פקוחות. הוא הסתובב ישר למחשב, בלי לומר לי מילה. והתחיל להקליד במרץ.
ואז הרגשתי איך הראש שלי מסתחרר, ומחשבות התחילו לרוץ לי במוח.
'מרים, זה אני, המדען, עשיתי לך ניסוי ואני יכול לשלוט לך במחשבות, תגידי, מי את?'
מה? מי אני? הוא קרא לי מרים, זה לא השם שלי?
'טוב… אולי עכשיו את לא זוכרת, כנראה לוקח לניסוי כמה שעות להתעדכן אז בנתיים… לכי לישון.'
לישון? לאא אני לא רוצה לישון!! רק לא עיגולים.. שחורים… סגולים.. ו..
'לישון, אני אדאג שלא תראי את העיגולים האלו, רק תשני'
לא יודעת למה, הקשבתי למחשבה המוזרה הזאת שהמדען השתיל בי, ונרדמתי.
—–
פתחתי את העיניים שלי שוב, אבל הרגשתי אותו דבר.
המדען הסתכל עליי מאוכזב
"מרים, את עדיין לא זוכרת?"
הבטתי עליו בטשטוש
"לא"
ראיתי פתאום תיק בצד, מונח.
לקחתי אותו והוצאתי תמונה.
ראיתי אותי.
ואיתי איש, ואשה.
איך הם קשורים אליי?
המדען לקח בהחלטיות את התמונה מהיד שלי.
"זהו, את יכולה לקרוס"
"לקרוס?? ל..למה?? ולמה אסור לי להסתכל על התמונה שלי ושל…"
"ההורים שלך"
המדען פתאום לחש, עיניים כבויות.
ההורים שלי? ו…איפה הם עכשיו??
"מי אתה?"
המדען הביט בי פתאום במבט אחר, והשיב:
"אני אדם שרוצה לעזור לך"
לעזור לי? למה? מה קרה לי?
"אבל למה?"
"אבא שלך…הוא הציל לי את החיים. אני רוצה להחזיר לו"
"אבא שלי?"
הכתפיים של המדען נשמטו
"כן.. אבא שלך.. הוא היה אדם טוב"
היה?
היה???
מה..למה?
מה קרה לו?
"התאונה…"
המדען ניסה לרמוז לי בעדינות.
ופתאום קלטתי.
התמונה הייתה כל כך מפחידה ו…
"לא!!! לא!!! לא!!!"
מי צורח ככה?
מה ההיסטריה?
זאת… אני??
המדען הביט לצדדים, מבוהל
"אל תצעקי, יכולים לשמוע אותך ו…"
"ו…?"
שאלתי רפויות, למרות שידעתי את התשובה.
גם המדען ידע.
"את יודעת."
"לא, אני לא רוצה לדעת."
"אין לך ברירה, החיים חייבים להמשיך"
"אבל…"
"תמשיכי את ההורים שלך"
בום.
להמשיך. את. ההורים. שלי.
בשביל זה נולדתי?
כנראה שכן.
נולדתי.
—-
"היא התעוררה"
"ו…?"
"נזכרה בערך, התפרצה, אמרתי לה שהיא צריכה להמשיך את ההורים שלה, נהייתה שקטה פתאום"
"זאת הייתה טעות מצידך"
"מה?"
"הזכר של ההורים שלה מסוכן לה עדיין, אתה יודע איך התאונה קרתה…"
"יודע, אבל אתה גם יודע איזה מסוכנת ההתפרצות הזאת, היו יכולים לשמוע אותנו בחוץ"
"עד כדי כך?"
"לך תבין, טראומה"
"ואתה שולט לה על המחשבות?"
"בערך, יכול להשתיל לה חדשות, אבל לא לשנות את הקיימות"
"אז תשתיל לה משהו! שתחשוב שזה בא מעצמה!"
"לא, היא יודעת שזה בא ממני"
"אמרת לה?"
"היא חכמה"
"זה לא משכנע אותי, אתה אמרת לה."
"זה משנה?"
"כן."
"אני חייב להורים שלה, לא רוצה לשנות אותה, להשאיר את האישיות שלה, אבל לא החדשה והפצועה, הרגילה"
"איך תעשה את זה?"
"לא יודע"
"תמחוק לה את כל הזכרון"
"השתגעת? זה יהרוס את האישיות שלה לגמריי, ראית פעם אדם בלי עבר?"
"תמיד יש פריצות דרך"
"לא באישיות של ילדה"
הוא חתם פתאום, ויצא מהחדר.
האדם שנשאר בחדר נאנח, הסיפור מסובך, מידי.
—–
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
ממש יפה!
את כותבת נורא חמודדד
מגניבב
תמשיכי לכתוב❤
💥💥💥💥💥💥💥💥💥
את קותבת מרתקקקק
אני עם חצי לוא פתוח
יש לך עתיק
י'שש אהבתייי
יאווו תמשיכייי
זה פשוט מרתק!!
במביתת איזו כתיבה מאלפת!!
באמת באמת.
תכתבי לנו עוד!