$ מבצע 'עשרים אגורות'!! $

"מוכנים? 2..3.. ש-גר!".
כך התחיל מבצע 'עשרים אגורות'. כן, שמעתן נכון.

זה היה ביום (לא) נחמד במיוחד, אני ואחותי התנדבנו לצאת להביא את אחותי למעון ואחיי הקטנים וה(לא) נחמדים ביקשו להצרף אלנו. הסכמנו.
בהגיע הרגע המיוחל יצאנו בשיירה מכובדת לעבר המעון.

סטופ.
הקדמה קצרה.
המעון שוכן קצת מתחת לבית שלנו (תרגום 'קצת' במילון: ארבע כבישים וירידה אחת גדולה) ולידו יש סופר קטן. קיצער, עד שהגענו למעון, גמורות קול (כי צעקנו על אחינו הקטנים, כזכור, שלא ירוצו לכביש למרות שהם ראו שם את מלכת הנמלות פוסעת עם גרגיר ביסלי [לדבריהם] בפה), וגמורות כח (כנ"ל) – תקתקנו את הקוד של השער מהר והבאנו את אחותי.

באנו לחזור לבית, אבל לאח שלי הקטן וה(לא) נחמד היו תוכניות אחרות.
אחי בן השש התכוון לקנות לעצמו משהו בסופר!
הסברתי לו בעדינות (העדינות שלפני הסערה) שאי אפשר ואין לנו כסף, ושישמור את התוכנית הנהדרת שלו לפעם האחרת (או בכלל לא, שיעשה לנו טובה פעם אחת בחייו).
אבל הוא הפתיע. הוציא מהכיס שלו שקית שמנה של כסף, והכריז שהוא רוצה לקנות חמצוצים.
הפנתי מבט לאחותי.
היא נאנחה וסימנה 'אין ברירה', ושיעשו את זה זריז. צירפתי את תקוותי לתקוותה, ונכנסנו בצעד עייף ועצבני לסופר.
"תבחרו כבר את החמצוצים שלכם ונלך לשלם!", אמרתי.
אבל אז מצד העין אני רואה את אחותי דופקת על המצח ומגלגלת עיניים בייאוש. אני שואלת מה קרה. היא מצביעה על שקית הכסף של אח שלי, שרק עתה מתברר לי שזה שקית של א-ג-ו-ר-ו-ת.
וזה משנה את כל התוכנית. שאנחנו נשלם באגורות? אין שום סיכוי בעולם!

אנחנו מוציאים פנקסים מהכיס:
"או-קי", אני תופסת פיקוד, "אתם תלכו אל המוכרת שם, אתם רואים?".
אחי הקטנים (בן שש ובן שלוש) מהנהנים ומצדיעים לפי כללי הטקס (שנקבעו לפני שנייה וחצי).
אחותי ממשיכה: "אתם הולכים אליה ושואלים כמה החמצוצים עולים. אנחנו בינתיים נסתובב כאילו אנחנו רוצים לקנות את חבילת המגבונים שם למעלה" – החבילה מגיעה לידייה עד מהרה – "ואתם נותנים לה את העשרים האגורות (העלובים) שלכם".
את ה'עלובים' היא כמובן לא אמרה להם, אחרי זה הם היו עושים לנו סרט שלם. (למה לא? דווקא נשמע אחלהה).

יצאנו לדרך.
התוכנית מתחילה.
אנחנו פונות באלגנטיות לפינה של התינוקות ותוהות ביננו איזו חברה של טיטולים הכי איכותית.
מציצות מבעד לסדק בערימת מוצצים צבעונית.
אחים שלי מתווכחים עם המוכרת שמנסה להיות הכי סבלנית ואדיבה שיש ולא לקרוא להם 'צוציקים'.
נראה שהיא ממש מתאפקת.
חצי דקה אחרי הם חוזרים בפנים קודרות: "היא אמרה שאין לנו כסף בשביל שתי חבילות".
שתי חבילות? מי ביקש מהם לקחת שתי חבילות??
תוך שמיעת נזיפה קשה על קלקול התוכנית הם מחזירים חבילת חמצוצים אחת ואנחנו מתיישבים לוועידה:
"טוב, עכשיו המוכרת כבר לא תסתכל עליכם. תלכו אל השנייה, ואנחנו מסתובב במדור של הלחמים. מוכנים?".
"כןן", עולה הקריאה ואנחנו ממהרים לסגור את הישיבה.
המוכרת השנייה ממש חסרת סבלנות והיא לא מעיפה בהם מבט. הם פונים לשלישית והיא ממהרת לתקף להם את החמצוצים.
"תשלום?", היא מבקשת.
הם מגישים לה את שקית האגורות המהוללת והחיוך קופא על פניה ("בגלל שהיה מאחוריה את המקפיא של הגלידות" – לדבריהם).
"אמממ…", היא מתלבטת אם לסלק אותם בבעיטה או לתת להם צ'אנס, לנודניקים שחפרו לכל הסופר. "טוב", היא מתרצה. מקבלת מידם את השקית ומרוקנת אותה לתוך המגירה שלה.

הם חוזרים, ואנחנו עוברים לשלב האחרון:
"תצאו אתם ראשונים ותחכו מאחורי שורת העגלות שבחוץ. שתי דקות אחרי אנחנו נעשה כאילו לא מצאנו את הלחם שרצינו ונצא במפח נפש לבחוץ. בסדר?".
וכך נפגשנו כולנו מחוץ לסופר, וגילנו, לתדהמתנו, שיש מצלמות.
טוב, היינו צריכים לחשוב על זה לפני.
עכשיו זה רק פדיחות כפולות…