אין עוד הזדמנויות

חודש כסלו.
כל הימים רטובים
מהדמעות שלי,
ועל הדרך הרחובות.
לא הפסקתי לבכות.
חשבתי אחרי הפעם הראשונה שזה נגמר לי,
אבל מסתבר שזה המשיך
כל היום. כל הלילה.
הפנים שלי כבר החליפו צבעים,
הלחיים קיבלו סומק אדמדם
אוי יהודי מה לך נרדם?!
אבא,
כבר לא יצאו לי עוד מילים מהפה ,
הרטבתי ת'כרית ות'סדין
והדמעות כבר חדרו אל האוזניים..
ביקשתי רחמים,
רחמי שמיים.
וקיבלתי,
אבל לא הפסקתי לבקש
אני רוצה להתקדש
מי זה היצר שגורם להתעקש?!
אני אשבור בלי לבקש,
בלי רחמים.
אני במאסר עולמים
עד שמשיח יתגלה,
את השטן ה' ישחוט
מול עינינו
ושמחה בללבות.
אין מאושר יותר ממני,
אחרי מפגש עם הצלחות
וסיום הדמיונות.
וכל אחד ביעדו,
שנגמר
תם הזמן
להתקדם,
אין עוד לאן.
השביל נעצר.
מלאכי קודש הולכים,
את הצדיקים אוספים
אל בית מקדשנו,
נגמרו כבר השליחים.
אין עוד ההזדמנויות
נגמרו תקנונים.
עכשיו האמת תזהר,
וגוש בוטן על הפנים.
זה לא קצפת,
זה כואב,
הדמעות מתוך הלב
מציפות את הבושה שתתערבב
עם כל ההתרגשות
אין מה עוד לדבר.
עכשיו כולם שותקים.
והולכים
אל בית אלוקים חיים,
פוגשים את המתים
ומי יזכה בכלל לקום?
הראשונים הצדיקים.
רחל אמנו,
איך נביט ביופייך האצילי?
נתבייש בלבושינו,
נתחרט על מעשינו.
אז למה שלא נשתנה עכשיו?
לפני שיהיה מאוחר..
כי "הנותר בציון קדוש יאמר לו",
אז רק הקדושים יותרו.
אבא הלוואי שאני חלק
מהמלאכים שלך,
שמסרו את הנפש
על הדרך שלך.
בלי לשאול שאלות,
הם שמעו לגדולים
הם לא ברחו כשראו תוכחות בשלטים.
הם בדקו וחפרו,
לגלות האמת
הם ידעו שאתה מלך עד שהכל יתאמת.
ולא היה אכפת להם מכל מה שהמורים אמרו,
הם לא לקחו דוגמא מאף אחד
בסוף רק הם יישארו, האמיצים. אלו שהיו גיבורים
הם הלכו רק אחרי רק אחרי קל אחד.
נגד הזרם, לבד.